אתם יכולים לשפוט אותי? להגיד לי מה לא בסדר בכך שאני רוצה חברות בגילי ואני מאז כיתה א' מתחברת רק לגדולים ממני או קטנים ממני, אבל אף פעם לא לילדים בגילי?

אני לירון, בת 14 עוד כמה ימים 15 אוהבת לכתוב סיפורים לשמוע מוזיקה מאז שאני מתעוררת ועד שאני הולכת לישון, לרקוד ולזוז ואני לא היפראקטיבית.

אני ילדה בכיתה קטנה מגיל קטן מאוד, זאת אומרת מכיתה א'.

אני רגישה מאוד אך יכולה להסתדר עם מה שאומרים לי גם אחרי שאני מוציאה כמה דמעות.

לפעמים עקשנית, מנגנת על גיטרה, או לומדת יותר נכון.

קצת מופנמת עם אנשים שאני לא מכירה( מכיתה א' עד כיתה ח' (אחרי שהפגיעה הזאת כלכך פגעה בי השתנתי ואני כבר לא אותה אחת שהייתי לפני כן).

בעיית זיכרון קשה מאוד בנוגע למשהו שלא שייך לשירים או סיפורים או חברים.

תקועה בעבר

ועכשיו למשימה שמעולם לא נעשה, היא בקשה ממני לכתוב לה 3 דברים שאני אוהבת בעצמי, אבל אף פעם לא הייתי כנה.

כי אני לא יודעת מה אני אוהבת ומה כבר לא..

ועכשיו אני פה, בבלוג שלי, מוכנה לשיפוטים שלכם על איך שאני ניראית או איך שאני נשמעת לכם או במילים יותר פשוטות, מה המבט הראשוני כשאתם קוראים את זה או סתם מסתכלים על התמונה, מה אתם חושבים? :)

כן, זאת אני ואפשר לראות את הגיטרה הקלאסית שלי מאחורי :)

טוב אז אני לא יודעת אם כדי לי לצאת לטיול מחר, אחרי כל מה שהן עשו לי, הן מסיטות ילדים נגדי שלא יהיו חברים שלי ולא ידברו איתי, וכמה ילדים אנחנו בכיתה 14? ומתוכם... 5 בנות 2 מהן נגדי, אחת לא אכפת לה ממה שהולך בכיתה והשנייה שאיתי חברה שלי אך גם חברה שלהן.

בעצם רק אחת נגדי והשנייה נגררת אחריה, כי כל מה שהילדה השניה עושה הוא קדוש.

וכן אמרו לי להתעלם כבר כמה פעמים והקשבתי, חודש התעלמתי מהן ובכל החודש הזה זה ממשיך כל פעם מחדש, ואני מנסה ללכת להתחבר עם ילדות מהשכבה, ולא קל לי, למה? כי הן איך נגיד? שמות לי רגל.

אז כן יותר קל לי להתחבר לשכבה שמתחתי כי הילדים שמה ממש חמודים ואני מתה עליהן, וממש קל לי להתחבר לילדים שמעלי כי הן כלכך מאמים שאי אפשר שלא לאהוב אותם.

וכלכך קל לי להתחבר לצוות המורים כי אין סיבה שמורים שאני אוהבת ישנאו אותי.

אז מה? לשמה הן לא יכולות להגיע, כי הילדים כבר מכירים אותי ויודעים שאני לא כזאת.

ויותר קל לי להתחבר לאנשים שלאט לאט מכירים אותך ומקשיבים לך ועוזרים לך ואת להן, כי אין סיבה אחרת למה לא.

כבר מלפני חודש, שההיא עיקמה לי את היד היא כל הזמן נטפלת עלי ולא עוזבת אותי ולא נותנת לי לחיות, אני לא רוצה להיות חברה שלה יותר.

כבר איזה סיבה ישלי כדי להיות חברה שלה? מי ירצה חברה שמעקמת את היד.

ואני אפילו לא יודעת למה היא עיקמה לי את היד? ואני אפילו לא יודעת למה החברה שלה שבכלל לא דיברתי איתה, גם נטפלת אלי ומחפשת אותי.

בסדר עיקמת לי את היד? גאה? כי אני לא אבל אני בכל זאת שתקתי, רציתי לראות שאני חזקה שאני יכולה להתעלם ממנה.

אז בסדר המחנכת שלי אמרה לי שהיא גאה בי, שאחרי שעברתי כזה מקרה אני לוקחת את זה למקום אחר ומתחילה מחדש, או לפחות מנסה.

ולמה הן חייבות לעשות את הדבר הכי טיפשי בעולם, ולהזיז לי את השולחן מהטור שבו אני יושבת לטור שליידי, ועוד להשאיר את הכיסא שם, כאילו לקחו לי את השולחן והוציאו אותו מהכיתה.

אנילי שום אינטרסים לעשות כלום, לא למרר את חייהן לא לדבר איתן, אז למה הן עושות לי את זה?

כבר אמרתי לאמא שלי, "אם הן ימשיכו להציק לי אני יגיש תלונה במשטרה על הטרדה".

וזה אשכרה נקרא הטרדה, אני לא רוצה לדבר איתכן לא רוצה להרגיש אתכן ליידי ואני גם מקיימת את מה שאני אומרת אני רוב הזמן לא נמצאת בכיתה והן שאף פעם לא העזו לצאת מין הכיתה, יוצאות פתאום גם ומסתובבות איפה שאני מסתובבת ולפעמים מדברות עם מי שאני מדברת.

והסייעת אומרת לי להתעלם ומחזקת אותי ואומרת לי שהיא לא כל העולם ואת זה אני כבר שומעת חודש ומפנימה ויודעת כבר מהרגע שהיא עיקמה לי את היד, שהייתי במזכירות אמרתי לעצמי, "החברות שלי איתה? מתה ולא תקום לתחייה".

וכבר מכיתה ז' היא מקבלת תעודת הצטיינות, על מה? על זה שהיא משפילה ילדים? על זה שהיא מסיטה ילדים? או על הציונים המדהימים שלה? כי איך המורות אומרות, "דרך ארץ קדמה לתורה".

איפה הדרך ארץ שלה? למה אצלה התורה חייבת לבוא לפני הדרך ארץ? למה ?.

אז כן אני חושבת שפרקתי פה יותר מידי, ואני צריכה להסביר את המשפטים שהדגשתי או ששמתי מתחת להן קו

אלו שהדגשתי אלו הנקודות שאני חושבת שהן הכי חשובות, ואלו שמתחת להן יש קו זה מה שלמדתי.