פשוט פלופ!

אני חושבת שאני מכורה לחידוד עפרונות.

לא בדיוק מכורה, ואני אפילו לא יודעת למה.

זה פשוט נותן תחושה טובה, כזאת של רוגע, הרעש של המחדד, והחוד שנהיה חד פתאום (עד שהוא נשבר P:).

זה משעשע אותי, שלפעמים, פתאום רצות מחשבות שהחוד החד של העיפרון הוא אולי דומה לחיים עצמם. שכמו המחדד, אם משתדלים ועובדים, ומנסים, מגיעים לתוצאות טובות, כמו החוד החד.

התסכול הזה, כשהחוד נשבר, באמצע הכתיבה, או סתם אחרי שמחדדים, קצת מזכיר לי את התסכול הזה כשמנסים, ועובדים, ומשתדלים, ולמרות הכל לא מצליחים. התסכול הזה, שלא משנה כמה מנסים, בסוף נכשלים.

לי באופן אישי, תמיד יש סיפוק כזה, כשהחוד ממש חד. שיש צורה מושלמת לעיפרון המחודד. ממש כמו בחיים. כשמצליחים, והכל נראה פתאום מושלם כזה.

אני אוהבת את התחושה הזאת. התחושה שבאה עם הידיעה שהשקעת והצלחת. התחושה שהגעת למשהו עם עצמך. גם אם לא רואים את זה, אבל ברור שנחמד גם כשרואים את זה.

אני אוהבת להצליח, ואני אוהבת שהעיפרון מחודד. אני לא אוהבת את התחושה שעשיתי הכל כדי להצליח ושום דבר לא יצא מזה. כן, אני מדברת על הכישלון.

אני פרפקציוניסטית. למרות שאני לא אוהבת להודות בזה, זה נכון. ככה, בדיוק כמו העיפרון המחודד (שאגב כותב לדעתי הרבה יותר יפה ופחות מרוח...).

אני אוהבת לחדד עפרונות. אני יודעת שזה מוזר, אבל בכל זאת... אם חושבים על זה (הרבה), זה נותן פרספקטיבה ממש נחמדה לחיים. לי לפחות, זה נותן מוטיבציה להמשיך ולהצליח או לפחות לנסות. (לא, לא החידוד עפרונות. פשוט הגישה XD)

אולי אני סתם מוזרה, אבל שיהיה.

http://www.youtube.com/watch?v=XFkzRNyygfk&ob=av2n