פשוט פלופ!

היום היה טקס יום השואה, בבתי ספר, ביד ושם, ובארץ בכלל.

כל פעם עולה השאלה מחדש, מה חושבים בצפירה? מנסים לחשוב על השואה. על הזוועות שקרו, על היהודים שנספו, ועל היהודים שניצלו. הכל בגלל היותם יהודים ושונים.

כל שנה בכל בית ספר, יש את התלמיד שצוחק בצפירה. ברגע הכי רציני, ברגע שמאחד את כולם ביחד. ברגע האחד הזה שנועד כדי שנזכור את הזוועות.

כל שנה, יש את המחשבה על האנשים האחרים שעומדים לידך.

כל שנה, עולה בי המחשבה על הניצולים, על איך שהם בעצם הסיבה שאנחנו קיימים.

כל שנה, עולה בי המחשבה על מה שהם עברו שם, והכל בלי סיבה הגיונית.

כל שנה, עולה בי המחשבה על המפלגה הנאצית, שהרגו יהודים בגלל שטיפת מוח ולא בגלל שהרג היהודים היה מה שהם חשבו שהוא נכון לעשות.

כל שנה, עולה בי המחשבה על חסידי אומות העולם. שבזכותם המון יהודים ניצלו. אותם אנשים, שסיכנו את החיים שלהם, ואת חיי המשפחות שלהם, בשביל להציל יהודים וילדים, שהם בכלל לא קשורים אליהם.

השנה במיוחד, עלתה לי השאלה בראש, מה הקשר בין יום השואה ליום הזיכרון. שהם בהפרש של שבוע אחד מהשני. ובשתי דקות, עלו לי מספר אסוציאציות לראש. המילים הקרבה, רצח, זיקה למולדת, רקע דתי, זיכרון, קשר אישי ורגשי, גבורה, ועוד כמה מילים שיכולות לעלות רק בצפירות.

גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הייתה הקרבה, הייתה זיקה למולדת (או לפחות לדת), היה רקע דתי, יש קשר רגשי ואישי לשני הימים, הייתה גבורה, והיה רצח.

בכל מקרה, צריך לזכור את כולם.

עלתה לי בראש המחשבה, על 6 מיליון היהודים, בתור פרט. שכל אחד מהם הוא איש בפני עצמו. לכל אחד מהם הייתה משפחה, חיים, חיים רגילים, כמו של כולנו.

אפילו עלתה לי לראש המחשבה, שאם אני לוקחת את החיים האישיים שלי, ושל החברים שלי, והמשפחה, אנשים שקרובים אליי באמת, במקום שלהם. שכל אחד מהם, הוא באמת בן אדם מעבר למספר.

מאוד פשוט להגיד ששישה מיליון יהודים נספו בשואה. יותר קשה לדעת ולהבין שיש בן אדם מאחורי כל זה.

אני לא חושבת, שכל אחד מהחיילים הנאצים, באמת חשב לפני המעשים.

נדרתי הנדר לזכור את הכל. לזכור, ודבר לא לשכוח...

יזכור.