פשוט פלופ!

אתם, חברי כיתה יקרים,

אלה שיש להם כל כך הרבה ביטחון לרדת על אחרים,

אלה שכל ילד שנפגע מהם רק מוסיף להם עוד ביטחון לצחוק על אחרים (מאחורי גבם ולידם).

אפילו אלה שלא אומרים כלום. רק משתפים פעולה. צוחקים, מרכלים ליד, גם אם זה פחות נורא, זה עדיין פוגע.

אלה שאין להם את האומץ לעמוד על שלהם, וגם אם הם לא מסכימים עם ההצקה על ילד אחר, לא יעשו כלום ורק יצחקקו כדי שלא יעברו אליהם.

אתם, אותם אנשים שאני איתם כל יום כבר כמה וכמה שנים, השתנתם. אתם מתעלמים מהאנשים שהיו הכי קרובים אליכם פעם. אתם נטפלים לאנשים שאתם יודעים שהם לא יוכלו להחזיר לכם. ל"חלשים" יותר.

אני, שבאה לבית ספר כל יום, נאלצת לספוג מכם הערות שלא במקום. בדיחות עליי שמצחיקות את כולם, חוץ מאותי. אתם טוענים שאתם צוחקים איתי, אבל באמת עכשיו. אתם עושים את זה רק כדי להעלות את המעמד שלכם. על כל ילד שנפגע מכם, אתם עולים דרגה בכיתה.

אבל אתם יודעים מה?

לי, כבר לא אכפת.

אז אני משקיעה בלימודים. זה לא בא לי בקלות, אז אני משקיעה יותר ממה שאני יכולה. אז אני יוצאת חננה, ואולי, אני באמת כן. אז מה. למה זה כל כך מפריע לכם שאני לומדת? למה זה מפריע לכם שאני מסכמת בשיעור? אתם אלה שתדפקו כשנגיע לחג הבגרויות. יש לנו 12 בגרויות השנה. אני חושבת שמותר לי להשקיע.

אז אני לא בשיא הכושר. אני לא שמנה, אבל לא המתעמלת הכי טובה בעולם. אז למה כשהמורה אומרת שנעשה בדיקה מי נשאר הכי הרבה זמן בתחרות כלשהי, אתן מהמרות שאני אהיה הראשונה שתפסל? הא! נחשו מה? מתוך 20 בנות (כולל הן) נשארתי בשלישיה האחרונה.

אז אני לא חלק מכם. אז מה. אני לעומתכם, לא משנה את עצמי בשביל שלא תרדו עלי. אני מעדיפה להשאר אני.

ותאמינו לי. אני בסוף אהיה מי שתצליח בחיים. אני וכל אלה שלא יורדים על אחרים. שלא מתביישים להיות הם, למרות הקשיים. באמת. אם לא תהיו בני אדם, שמכבדים אחרים ואפילו יותר חשוב, את עצמכם, כל עבודה הכי טובה לא תגרום לכם להיות מאושרים.

אז אתם, חברי כיתה יקרים,

תדעו, שלי כבר לא אכפת. אני שלמה עם מי שאני. לקח לי המון זמן להגיע למסקנה הזאת. אבל לי באמת כבר לא אכפת.