סבא שלי, תמיד אומר כששואלים אותו על השואה, ומשתמשים בביטוי "ניצול שואה", הוא ישר מתקן ואומר, "לא ניצול שואה! שורד שואה. כל מי שעדיין חי ועבר את השואה, כנראה עשה משהו כדי לשרוד. הוא לא ניצל סתם כך. אם הוא לא היה עושה דבר, כנראה היו הורגים אותו.".
ב1948, סבא שלי עלה על ספינה, יחד עם אחיו, ושט לישראל. לארץ המובטחת. ארץ שכולה כביכול, זבת חלב ודבש.
אימו, לא באה איתם, אך מצאה אותם כעבור כמה חודשים.
סבא שלי, לפני הגעתו לארץ, קיבל במתנה מאימו, ספר תנ"ך, ובו כסף. כדי שלו ולאחיו יהיה מה לאכול.
הכסף כמובן, הוברח ללא ידיעת אף אחד.
אחרי הגעתו לארץ, סבא שלי, יחד עם אחיו ויחד עם משפחה נוספת, התגורר בבית נטוש בירושלים, שמעט קודם לכן, התושבים הערביים עזבו.
בשיחה שהייתה לי עם סבא שלי, לפני כמה ימים, דיברנו על הגזענות שמתרחשת כיום.
במשחקי כדורגל למשל, שסבא שלי מקפיד לראות, שבהם זועקים "מוות לערבים" או לחילופין קריאות גנאי שונות.
זו המציאות שבה אנו חיים.
ולצערי, לא רק במשחקי כדורגל.
בשיחה שהייתה לי עם סבא שלי, הוא אמר שככה הכל מתחיל. אולי לא ברמה כה גבוהה, כמו רצח עם, אבל הקריאות הגזעניות, והשנאת חינם, הן אלו שהובילו לשואה, מבחינתו.
הרי במה היהודים היו שונים מהארים? בצבע עורם? באמונתם? בדתם?
לסיכום עם שיר שכל כך מתאים, וללא ספק אחד מהאהובים עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
