סליחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! של עידכנתי 3- חודשים.
לא הולך ליקרות שוב :((((((((((
דן-
לא האמנתי, לא יכולתי לזוז. ידעתי במרגישים בכך אבל פשוט לא יכולתי
לקלוט. כבר פיתחתי ציפיות, והינה היא שוברת לי את הלב.
"אחי הכל בסדר?" תומר שאל כמה שניות אחרי שהגבתי בצורה
המוגזמת למדי.
ניערתי את עצמי מבפנים ועניתי "כן"
המלצרית באה ולקחה מאיתנו הזמנות. אחרי שהיא הביאה את ההזמנה כולם
דיברו אחד עם השני, והיה נחמד אבל לא יכולתי לסבול את המראה של ירדן והחבר שלה.
בדרך חזרה ניפרדנו כולם, וירדן והחבר שלה
ששמו כניראה ניר- ניפרדו בנשיקה. זה כמעט שבר אותי.
כשהגעתי הביתה אחרי הביקור בקפה , הייתי עצבני. לא היה אף אחד בבית
ולכן לא ניסיתי לרסן את עצמי. "פאקקקק" צעקתי לשמיים. " עד שמצאתי
מישהי נורמלית, אתה חייב לקחת לי גם אותה נכון??" אני לא יודע למי באמת צעקתי
אולי לאלוהים, אולי לעצמי. המשכתי ככה עוד כמה זמן עד שאייפתי את עצמי ונישכבתי על
הספה. ראיתי טלוויזיה כמה זמן עד שהמחשבות סוף סוף נירגעו ונעצמו עיני.
כשהתעוררתי, עדיין הייתי בספה. בחוץ היה חושך מוחלט והשעון הורה שהשעה
1 ליפנות בוקר.
. התיישבתי על הספה והורדתי את החולצה המזיעה. קפצתי כששמעתי רעש של סירים
נופלים נישמע מהמטבח, ובמחשבה זריזה לקחתי מטרייה שהייתה מונחת בתוך סלסילה. הלכתי
על קצות האצבעות לכיוון המטבח ואז ראיתי אותה "ירדן!?! מה לעזאזל!?!"
צעקתי כשראיתי אותה עומדת בתוך זכוכיות מונפות במטבח שלי, מדממת כולה.
"למה לא נלחמת עלי דן? למה נתת לי ללכת איתו? תיראה מה הוא עשה
לי" לחשה.
התחלתי לרוץ לעברה אבל רגע
ליפני שנגעתי בה הבנתי שאני עומד על זכוכיות מנופצות ובכלל לא כואב לי, המחשבה שלי
היתערפלה ובלי ששמתי לב, שכבתי על הספה בבית.
קמתי במהירות מזיע כולי, מתנשף בכבדות. זה היה רק חלום. אבל מה שהחלום
הראה לי כניראה היה מעורפל עם המציאות.
בבוקר שלמחרת , החלטתי שאני לא הולך לוותר. החלטתי שאני הולך להשיג את
ירדן. ולא אכפת לי מי יגיד מה. נהגתי לעבר בית הספר, מלא מרץ למה שאני הולך לעשות
בזמן הקרוב. החנתי את המכונית במגרש החנייה של בית הספר ויצאתי נינוח וקליל,
מחייך. תומר יצא לעברי וחייך "מישהו
פה קם לאחר 1000 שנה על רגל ימין", חייכתי לעברו ועניתי" יש דברים
שצריכים להעשות מתישהו, לא?" הוא הבין את זה בהקשר שלנו, אבל לי המשפט אמר
הרבה יותר. יובל יצאה מהאוטו של תומר
וחייכה לעברי "היי דן" היא קראה לעברי ,החזרתי לה בניפנוף לשלום
ושלושתנו ניכנסו יחד לשער בית הספר.
מועצת התלמידים בשכבה שלי כבר התחילה לארגן את הקישוטים לכבוד פורים ,
ליצנים, מסכות וכל חרטה אחר שקשור לזה. כשהייתי ילד פורים היה החג הכי אהוב עלי,
חג שבו אני יכול להיות מי שאני רוצה טייס, רובוט, נשיא, אבל אז התבגרתי והחלטתי שלהתחפש זה ילדותי,
במיוחד לנער בשכבה הבוגרת.
"אז אתם מתחפשים?" שאלה יובל והעירה אותי ממחשבותי.
"לא " עניתי תשובה ברורה וחלקה, יובל עשתה פרצוף.
"ואתה, תומי?" תומי?! מה לעזאזל?.
"תלוי למה את מתחפשת" ענה לה ונשק לשפתיה.
"אני אספר לך כשנהיה...לבד" ענתה, והגניבה לעברו מבט
שובב. אנשים דביקים מגעילים אותי.
"טוב שניכם תתפרעו, אני הולך לכיתה" הצהרתי כי לא יכולתי
לסבול את האהבה המטורפת בין שניהם.
" ביי" הם ענו לי ופניתי לעבר הכיתה. בדרך ניתקלתי במישהי.
" דנוש, תסתכל לאן אתה הולך",רוני אמרה. אם יש ביטוי כזה 'אקסית רצחנית'
אז הוא מתאים לה בדיוק. אין לי מושג למה יצאתי איתה בכלל, אולי היתערבות או משהו .
אם היה צריך לתאר אותה המילה אחת , הייתי יודע בדיוק באיזו מילה להשתמש – זונה. אי אפשר להגיד שלא נהנתי אבל אפשר לומר שזה ממש
לא היה אמיתי, אפילו לא בגרוש.
"את בסדר?" שאלתי, כי בכל זאת היתנגשתי בה.
"ברור שאני בסדר, אבל לא ניראלי שאתה ממש בסדר" ענתה
והסתובבה, תחתוני החוטיני שלה ביצבצו דרך חצאית המיני שלבשה, ואני פשוט נאנחתי
מייאוש.
הצלצול נשמע ואני המשכתי ללכת לעבר הכיתה. הגעתי והתיישבתי במקומי
בדיוק כשהמורה ניכנסה. תומר הסתובב אלי
ושאל בלי מילים 'איפה הייתה?' , עניתי לו שזה לא משנה , והמורה התחילה את השיעור.
"אז איפה הייתה?" תומר שאל כשיצאנו להפסקה.
"רוני הזונה מזכיר לך משהו?" עניתי לו. הוא עשה פרצוף
והמשיך ללכת לכיוון המדרגות בגינה של בית הספר,המקום הקבוע. יובל כבר חיכתה לו שם,
עם ירדן.
כשהגענו תומר ויובל כרגיל התחבקו והתנשקו, למען האמת די נמאס לי
מהפגנות החיבה האלה מול הפנים שלי. ישבנו
ודיברנו, אבל כל מה שממתי לב אליו הייתה
ירדן, ידעתי שאני צריך לעשות משהו, לדבר איתה. אבל לא יכולתי.
"אני..הולכת לשירותים" ירדן אמרה.
"רוצה שאני אבוא איתך?" שאלה אותה יובל.
"לא, זה בסדר" ענתה והתרחקה משם. ידעתי שאני צריך לנצל
היזדמנות פז שכזאת, אז המצאתי תירוץ " אני שכחתי משהו בלוקר, כבר חוזר"
כמובן שזוג היונים הינהן בלי למצמץ פעמיים.
לקחתי את הדברים והתרחקתי משם. הולך לכיוון שירותי הבנות. כשהגעתי
בדקתי שאין בפנים אף אחד וניכנסתי, בודק אם יש רגליים ברווח של התאים. כלום.
היא לא הגיע לכאן.היתבאסתי. יצאתי החוצה כדי ללכת בחזרה לתומר ויובל
אבל אז ניזכרתי שהייתי צריך להביא משהו המלוקר. הלכתי לכיוון הלוקרים, עד ששמעתי
את קולה של ירדן. התחלתי ללכת לכיוון הקול, הוא נישמע מאחורי הבניין הגדול של הבית
ספר, מקום כזה עם מלא עצים. לאט לאט
התחלתי להיתקרב לקול שלה, קול צחוק. ורק
אז שמעתי אותו, צחוק של בן.
הצצתי מעבר לקיר הענק, והיא
הייתה שם, היא הייתה שם עם ניר.
למה לעזאזל ציפיתי?! שהיא תהיה שם יפה מטבעה מחכה רק לי?, יש לה חבר.
ואין לי שום דבר לעשות נגד זה.
קולה של ירדן העיר אותי," דן!? מה לעזאזל!?" היא שמה לב אלי.
היסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המדרגות, שאנן מתמיד. כמה שניות
אחר כך הרגשתי יד אוחזת בי " מה קרה?"
ירדן שאלה אותי.
"כלום" עניתי באדישות והמשכתי ללכת. שמעתי אותה ניפרדת מימשהו, כניראה ניר. אבל
המשכתי ללכת כאילו כלום לא מזיז לי.
"תגיד הכל בסדר?" היא שאלה אותי.
המשכתי להיתנהג באדישות "כן ירדן, הכל בסדר"
היא עשתה פרצוף מבולבל והמשיכה ללכת לצדי. "אז איך הולך עם
השיעורי גיטרה?" שאלה.
הפעם אני הייתי המבולבל "תגידי את צוחקת עלי?!" שאלתי בקול.
היא הופתעה.
"מה? למה?" היא
ענתה בטון מסכן. לא שזה הזיז לי.
"למה? כי פעם אחת את מתעלמת מימני לחלוטין ואז את מביאה תחבר שלך
למסעדה, ואחרי הכל את שואלת אותי איך הולך עם השיעורי גיטרה?!" שאלתי
בעצבנות.
"מה!? אם כבר אתה זה שהיתעלמת ממני! וחוץ מזה מה איכפת לך אם אני
מביאה את החבר שלי למסעדה?? הוא החבר שלי! "צעקה. אחרי שהיא אמרה את זה , לא
הבנתי למה הגבתי ככה. הרי הוא החבר שלה וזכותה לעשות איתו מה שהיא רוצה.
"סליחה" אמרה ונגעתי בזרועה. היא העיפה את ידי מידה והמשיכה
ללכת.
הרסתי את הכל.
באותו הערב, לא השתוללתי, ולא העפתי חפצים. אלא שלטתי בעצמי. הייתי צריך
לקלוט את מה שעשיתי היום ולפעול בהתאם. אבל אני לא ויתרתי. ואני לא הולך לוותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: