אוף. אני עייפה, התעייפתי כבר מהלימודים. אמרו לנו תמיד שי"ב זאת שנה של בטלנות, אני לא רואה את זה. טוב אני לא אשקר אני אישית באמת לא עושה כלום אבל זה לא כיף כשזה מלווה בתחושות אשם על זה שאני לא נותנת את הפוש האחרון. כבר 5 שעות אני יושבת ואומרת לעצמי שעוד 10 דקות אתחיל ללמוד, בינתיים אני פה, עוד 10 דקות.

טוב נו, אני מניחה שיש לזה קשר ישיר לזה שיש לי כרגע את האוצר הכי טוב שיכולתי לקבל. זה קצת בעייתי שכבר פחות אכפת לי מלימודים עכשיו, שאני פשוט מאושרת מהחיים גם אם כמעט נכשלתי במתמטיקה, גם אם יש לי מיליון ואחד דברים על הראש שפשוט לא באים לידי ביצוע, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר..אחרי הכל העיקר בחיים זה לחייך ולהיות שמחים, לא?. אז זה לא קשה לי עכשיו (:

|אתמול זאת הייתה רק מעידה חד פעמית של בכי אחרי יותר מחודשיים של אושר טהור, סתם כי הייתי טיפה היסטרית וחשבתי על דברים רעים..עבר|

בקיצור אני כותבת פה בין היתר כדי להתחמק מלמידה אבל בעיקר כי יש לי צורך עצום לכתוב כמה אני אוהבת אותו. לקרוא ממנו מילים כמו "רק שתדעי שמחר אני קם עם חיוך וזה רק בזכותך"..כמו "אני רוצה להיות איתך בכל רגע"...מה אני יכולה עוד לבקש, מה יותר טוב מזה? מה יותר טוב ממה שיש לי איתו? 

לתקופה, כשעוד הייתי לבד חשבתי שאולי אני סתם מגזימה, אולי כולם בעצם סתם מגזימים עם הערך של המילה הזאת..אולי אהבה זה אוברייטד. באמת הגעתי עם עצמי למסקנה שהתחושות החיוביות בדבר הזה שנקרא "אהבה" הן מזעריות לעומת התחושות השליליות שנגרמות מאותו נושא. לא האמנתי שבאמת יש סיכוי לאהבה דו צדדית ובעיקר חשבתי שאחרי ההתלהבות של ההתחלה, זה בטח נעשה משעמם. לא מרגש. סתם כזה. עוד חברים טובים..עם הטבות.

אני שמחה לגלות שממש טעיתי. זה לא רק המשחק שלפני, זה לא רק הרצון להשיג אותו. זה הוא. זה איך שהוא גורם לי להרגיש בכל יום, בכל רגע. זה זה שאני פשוש מאמינה בעצמי הרבה יותר, אוהבת את עצמי הרבה יותר וזה בזכותו. זאת העובדה שאני יודעת שיש מישהו שבחר בי ובעצם עדיין בוחר בי בכל רגע, זה החיבוק או החיוך או כל דבר קטן שיש לי ממנו. זאת ההרגשה הטובה הזאת בלב שנוצרת כשהוא אומר לי שאני גורמת לו לחייך, כשהוא מצהיר שהוא הבנאדם עם הכי הרבה מזל בעולם כי יש לו אותי, ההרגשה הטובה שנוצרת כשאני מבינה בדיוק על מה הוא מדבר ומרגישה שהוא מוציא לי את המילים מהפה. וזה רק הולך וגובר. לא דועך, לא לרגע.