אין לי מילים לתאר בהן את ההרגשה שהציפה אותי ברגע שקראתי את המילים האלה ."XXXX אני אוהב אותך!". דמעות של אושר, של אושר אמיתי הציפו לי את העיניים זלגו לי על הפרצוף בכמות מטורפת לראשונה בחיי. ולא היה לי אכפת.. לא עניין אותי שאני במקום ציבורי ושאנשים רואים אותי פתאום בוכה, לא עניין אותי שנמרח לי השחור ואני נראת כמו איזה יצור, לא עניין אותי שהרגע פספסתי את האוטובוס הביתה, לא עניין אותי כלום.
נתקעתי על המשפט הזה, לא רציתי להסיט את המבט, לא לרגע מפחד שהמילים ישתנו כשאני אחזור להתבונן על זה, לא רציתי לענות. רק להישאר שם ולהרגיש.
תמיד אמרתי שבאהבה, הרגשות החזקים באמת הם רק של הכאב והסבל. הרגשות החיוביים הם נחמדים וטובים אבל לא עוצמתיים כמו הרגש שנובע מהפגיעה הכי קטנה. טעיתי. האהבה הזאת מוחצת לי את הלב (בקטע טוב כמובן), פשוט ממלאת אותי בכל חלק וחלק בגוף. פתאום הרבה יותר כיף לי לקום בבוקר או ללכת לישון או אפילו להיפגש עם חברות, כל דבר טוב פשוט הופך להיות הרבה יותר טוב ובטח ובטח שכל דבר רע נראה הרבה פחות גרוע. לאהוב ולהיות נאהבת בצורה כזאת זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בתור מישהי שהייתה די דחויה בילדותה זה מאוד חסר לי בעבר, הפכתי לבן אדם מופנם וחסר ביטחון ואני מרגישה שזה מרפא אותי.
"אני אוהב אותך"
כשחושבים על זה, מעבר לזה שלא שמעתי "אני אוהב אותך" מאף בן בעבר, זה לא שהמילים האלה כאלו מוכרות לי גם בחוגים אחרים. גם מההורים זה לא בדיוק נאמר אבל לא בקטע רע פשוט כי ככה זה. אז כשמישהו באמת אומר לי את המילים האלה ואני יודעת שהוא מתכוון לזה, אני מרגישה הכי חזקה בעולם. הכי חזקה בעולם כי אם קודם הייתי אחת, עכשיו יש מישהו איתי. מישהו שבאמת אכפת לו, מישהו שבאמת שם כדי לשמוע את כל הדברים הטובים שקרו לי וגם את הדברים הרעים..מישהו שאוהב לשמוע אותי מדברת גם אם זה ממש חסר פואנטה לפעמים, מישהו שחושב עליי, שנזכר בי גם דרך הדברים הכי לא קשורים. מישהו שפשוט מרגיש כמוני, שכל דבר טוב שהוא אומר לי כאילו יצא לי מהפה אליו.
אין משהו יותר חזק מזה, פשוט אין. אף פעם לא שמחתי כל כך, אף פעם לא ידעתי בכלל מה זאת אהבה עד עכשיו.
כינוי:
user-name
בבלוג זה
בכל הבלוגים
