קטע שדווקא עכשיו הנושא חם הוא אנורקסיה, כשלמען האמת זה גם הנושא החם אצלי.

בזמן האחרון זה הפך להיות משהו כמעט רגיל, נערה שלא מרוצה מאיך שהיא נראת, שלא מרוצה מכמה שהיא שוקלת ומחליטה על דעת עצמה לעשות משהו בנידון. זה מפחיד כמה שהתופעה הזאת ברמותיה השונות נמצאת סביב כולנו. בנות (וגם בנים) שפשוט שונאות את עצמן בגלל כמה ק"ג נוספים, מקללות את עצמן על כל ביס לא במקום. שפשוט לא רואות ולא נותנות לאף אחד אחר לראות את הטוב שבהן מהסיבה הפשוטה שהן קבעו לעצמן מטרה להוריד את השומן ה"מיותר" הזה ש"הורס להן את החיים". הן לא רואות מעבר למשקל.

עם זאת..זה גם לא נראה לי מוזר בכלל, וגם לא רחוק מאוד ממחשבות שהיו לי. בתור נערה עם כמה ס"מ של שומן סביב הבטן גם אני הייתי במקום הזה. במקום הזה של הדיאטות הרצחניות, של הבכי מול המראה.. במקום הזה שבו שום דבר אחר לא חשוב, משהו כמו 4 שנים שהייתי בתודעה ששום דבר אחר לא יעשה אותי מאושרת. רק להיות רזה.

אבל אני לא כותבת פה בשביל עצמי, אליי בנס כבר הגיעה ההבנה שפלוס מינוס 5 קילו זה לא מה שיעשה אותו שמחה. אני כבר גיליתי שאם אני פשוט מניחה לזה, ומקבלת את זה.. אני פשוט הופכת להיות בנאדם הרבה יותר שמח. הרבה יותר פתוח לסביבה ובעיקר פתוח לעצמו, נורא קל לדגול בססמאות האלה של "תאהב את עצמך ויאהבו אותך..תהיה שלם עם עצמך".. אבל בתכלס גם אצלי זה לא עבד עד לא מזמן כשהיו כמה תפניות בחיים שלי שלא קשורות לנושא עכשיו.

אני כותבת את הפוסט הזה לא בגללי..וגם לא בדיוק לבנות שמרגישות ככה כי אני יודעת שאני פשוט לא יכולה לשכנע אתכן אחרת ואני גם לא מתיימרת.. אני יודעת שזה הרבה יותר עמוק מאיזה פוסט של עוד ילדה שלא הכי מבינה בנושא. אני כותבת את זה לאנשים שמסביבם זה קורה. אני כותבת את זה בגלל חברה שלי.

לפני 5 שנים הכרתי את האדם הכי חשוב לי בעולם. הכרתי ילדה שפשוט פתחה לי את הלב מבחינה ריגשית. ילדה שבזכותה אני מי שאני היום ואני מתכוונת לכל מילה. היא לא מבינה את זה, אבל היא הילדה הכי יפה בעולם ולא שזה באמת משנה אבל יש לה גוף מעורר קנאה. באמת.

בשנה שעברה היינו שתינו באווירה כזאת של דיאטה, סתם דיאטה כזאת "חמודה", לקראת קיץ והכל. היא אף פעם לא אהבה את הגוף שלה ולא הבנתי את זה אבל בכל זאת אני עם הבטן שלי, היה נראה לי טבעי הרצון להוריד כמה קילו מיותרים לפני החגיגות בים. החודשים עברו, אני כמובן זלזלתי פה ושם, אף פעם לא הייתי בתוך זה כמוהה וכל הזמן הופתעתי מכמה שהיא רצינית.. גם אמרתי לה שאני פשוט לא מבינה אותה ושלא תגזים אבל.. אתם יודעים לא חשבתי יותר מדיי. לפעמים ראיתי שהיא לא מרגישה טוב, שהיא חלשה. לא קישרתי.

עכשיו אני כבר יודעת, ההורים שלה יודעים, היא יודעת. זה זה. היא אנורקסית. ומטפלים בה אבל זה לא משנה כי היא עדיין לא מבינה. היא עדיין לא מבינה כמה היא מדהימה. כמה היא לא צריכה את זה .. לא צריכה להגיע למשקל 30 כדי להיות מאושרת כי היא רק תרצה לרדת עוד...היא אפילו לא מבינה איך היא נשמעת כשהיא מדברת על זה.. וזה כואב לי. פשוט כואב לי.

לא יכולה שלא לכעוס על עצמי..

הבנאדם הכי קרוב אלייך. איך לא ראית?

למה לא דיברת?! 

איזה מן חברה הכי טובה את.. שלא הצלחת לגרום לה להבין כמה היא מדהימה?

את ידעת מה היא חשבה על עצמה, את ידעת מה היא עשתה. מה נסגר איתך, איך זה לא הבהב לך באור אדום !?

אם יש לכם אנשים קרובים שעוברים משהו קטנטן בדרך לשם, תשימו לב!. גם אם זה נראה איזה שיגעון חולף.. 

-סליחה עם עצבנתי מישהו בבורותי-

טוב אפשר לכתוב דפים שלמים על כמה שהגברים חארות (כמובן בלי להכליל אבל נו, יש את התכונות הבולטות).. אני ממש לא יוצאת נגד זה אלא דווקא מאוד מסכימה.. אבל בואו ניתן להם טיפה קרדיט על כמה דברים קטנים (שוב בלי להכליל יותר מדיי) ..כי גם אנחנו לא תמיד כאלו נסיכות.

קודם כל בנים הם הרבה יותר ברורים! בנות.. כמה שלא נודה בזה לרובנו יש כמה קטעים מעצבנים. לפעמים קשה מאוד לדעת מה אנחנו רוצות באמת. קשה לפענח אותנו. אנחנו מחשבות כל מילה ומילה, מדברות ברמזים. חופרות לעצמינו בראש על מה משתמע מכל מעשה כשבתכלס לפעמים העניינים הרבה הרבה יותר פשוטים מזה. אנחנו מצפות ממנו שידע בדיוק מה אנחנו צריכות בלי שנאמר לו, גם כשהוא בא בכוונה טובה זה יכול לצאת רע והוא אפילו לא יודע למה! כל דבר קטן שקורה, לדעתינו הוא לא קטן בכלל ומאחוריו יש הר שלם של דברים נסתרים. אצלם זה קצת יותר פשוט. הם לא נתפסים כמונו לכל פרט שולי וזעיר, הם לא מחשבים מה לומר כדי שנסיק מזה מסקנות כלשהן. אצלם פשוט הרוב קורה מעל פני השטח ..לא מתחת. 

בנוסף לזה שהם יותר גלויים וברורים הם גם פחות שומרי טינה. בנות, את האמת... אחרי שאתן רבות עם חברה, כמה זמן באמת לוקח לזה לחלוף? וגם אם זה עבר והשלמתן.. מתי באמת שכחתן? מתי תפסיקו להיתפס במחשבה למה שקרה אז בכל פעם שהיא קצת מעצבנת? כמעט אף פעם. בנים יכולים לריב אחד עם השני ושניה אחר כך לחזור להיות בסבבה, בלי לשמור טינה. (תלוי כמובן בעומק הריב בכל אחד מהמקרים ורמת החברות).. בקיצור הנקודה שלי היא זה שאולי זה טוב באיזשהו אופן .. איך נקרא לזה? זה שהם לא אובר רגישים כמונו.. זה שהם הרבה יותר פשוטים (בלי להעליב כמובן) כי אם שני הצדדים היו ככה החיים היו דרמה של ממש..

ונכון שלפעמים הם עושים דברים שקצת פוגעים בנו בלי אפילו לשים לב.. אבל זאת הנקודה, הם לא שמים לבכי בהם זה לא היה פוגע, וגם אם זה לא בסדר שהוא לא נתן לך מספיק תשומת לב או אמר משהו מעצבן העיקר שהוא לא עשה את זה בכוונה לפגוע (!!!)

ידידים בנים זה פשוט כיף והרבה הרבה פחות מסובך. בנות זה עם קשה, אני מודה. ומעבר למה שהזכרתי, כל אחד והתכונות שלו, לפחות הידידים שלי- יודעים לצחוק על כל דבר (בקטע טוב), יודעים לעודד, *אמיתיים* ופשוט מקסימים (:

ודוקא בגלל שגברים נחשבים לפחות "רגישים" - כשהם עושים איזו מחווה שכזאת, רומנטית, חמודה, או סתם שמים לב לפרטים הקטנים זה כבר הרבה יותר מרגש  [:

-לא כל הבנים ככה אני יודעת וגם לא כל הבנות.. סתם כותבת לפי מה שסביבי-

ממש קר לי .

אוף. אני עייפה, התעייפתי כבר מהלימודים. אמרו לנו תמיד שי"ב זאת שנה של בטלנות, אני לא רואה את זה. טוב אני לא אשקר אני אישית באמת לא עושה כלום אבל זה לא כיף כשזה מלווה בתחושות אשם על זה שאני לא נותנת את הפוש האחרון. כבר 5 שעות אני יושבת ואומרת לעצמי שעוד 10 דקות אתחיל ללמוד, בינתיים אני פה, עוד 10 דקות.

טוב נו, אני מניחה שיש לזה קשר ישיר לזה שיש לי כרגע את האוצר הכי טוב שיכולתי לקבל. זה קצת בעייתי שכבר פחות אכפת לי מלימודים עכשיו, שאני פשוט מאושרת מהחיים גם אם כמעט נכשלתי במתמטיקה, גם אם יש לי מיליון ואחד דברים על הראש שפשוט לא באים לידי ביצוע, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר..אחרי הכל העיקר בחיים זה לחייך ולהיות שמחים, לא?. אז זה לא קשה לי עכשיו (:

|אתמול זאת הייתה רק מעידה חד פעמית של בכי אחרי יותר מחודשיים של אושר טהור, סתם כי הייתי טיפה היסטרית וחשבתי על דברים רעים..עבר|

בקיצור אני כותבת פה בין היתר כדי להתחמק מלמידה אבל בעיקר כי יש לי צורך עצום לכתוב כמה אני אוהבת אותו. לקרוא ממנו מילים כמו "רק שתדעי שמחר אני קם עם חיוך וזה רק בזכותך"..כמו "אני רוצה להיות איתך בכל רגע"...מה אני יכולה עוד לבקש, מה יותר טוב מזה? מה יותר טוב ממה שיש לי איתו? 

לתקופה, כשעוד הייתי לבד חשבתי שאולי אני סתם מגזימה, אולי כולם בעצם סתם מגזימים עם הערך של המילה הזאת..אולי אהבה זה אוברייטד. באמת הגעתי עם עצמי למסקנה שהתחושות החיוביות בדבר הזה שנקרא "אהבה" הן מזעריות לעומת התחושות השליליות שנגרמות מאותו נושא. לא האמנתי שבאמת יש סיכוי לאהבה דו צדדית ובעיקר חשבתי שאחרי ההתלהבות של ההתחלה, זה בטח נעשה משעמם. לא מרגש. סתם כזה. עוד חברים טובים..עם הטבות.

אני שמחה לגלות שממש טעיתי. זה לא רק המשחק שלפני, זה לא רק הרצון להשיג אותו. זה הוא. זה איך שהוא גורם לי להרגיש בכל יום, בכל רגע. זה זה שאני פשוש מאמינה בעצמי הרבה יותר, אוהבת את עצמי הרבה יותר וזה בזכותו. זאת העובדה שאני יודעת שיש מישהו שבחר בי ובעצם עדיין בוחר בי בכל רגע, זה החיבוק או החיוך או כל דבר קטן שיש לי ממנו. זאת ההרגשה הטובה הזאת בלב שנוצרת כשהוא אומר לי שאני גורמת לו לחייך, כשהוא מצהיר שהוא הבנאדם עם הכי הרבה מזל בעולם כי יש לו אותי, ההרגשה הטובה שנוצרת כשאני מבינה בדיוק על מה הוא מדבר ומרגישה שהוא מוציא לי את המילים מהפה. וזה רק הולך וגובר. לא דועך, לא לרגע.