וכואב לי לכתוב את זה. ישרא-בלוג היה לי הבית, ספת הפסיכולוג, החברים. החיים באמת היו כאן. כתבתי פה משנת 2004.
האנונימיות המוחלטת, לחשוף פה את כל רחשי לבי, תחושות רגשות מחשבות משאלות - הידיעה שיש כאן אנשים שקוראים מזדהים ואפילו יכולים לעזור. רק לדעת שיש מישהו שאכפת לו ושעובר משהו דומה, מחזקת ונותנת הרבה כוח. הכרתי פה אנשים מקסימים, שכולם נשארו מאחורי המסך, כן?! אנונימיים לחלוטין כמוני. עם חלק שברתי דיסטנס. אחת או שתיים פגשתי מפה.
מישהי אפילו קנתה לי פרו! יום אחד נכנסתי לבלוג ואני מגלה להפתעתי שכל המערכת השתנתה ואני יכול לעשות דברים חדשים שלא יכולתי לעשות. מישהי, נדמה לי שקראו לה אופטימית, וזהו קנתה לי פרו. ואני אפילו לא מכיר אותה לא יודע איך קוראים לה, מאיפה היא, בת כמה... אפילו יצא לי מפה איזה קשר של 3 חודשים. בתקופת הצבא אי שם ב-2007. הדיכאונות ששברתי פה, הדמעות ששפכתי פה. הנדידה והחזרה לכתיבה... זה היה הכל בשבילי. העולם כולו. לקרוא את הפוסט שלי אחרי שהוא פורסם, לסגור את המחשב, ללכת לעשות משהו אחר שהוא לא קשור באינטרנט או בסמארטפון... וואו, כמה חיים היו בחיים. לקרוא את התגובות אחרי שפרסמתי את הפוסט הבא לאחר מכן. לקרוא, לשתף, להגיב לאנשים, להזדהות.
ולצערי הפלטפורמה הזו מתה. האתר מקרטע, שום דבר לא תומך בעברית כמו שצריך (נסו לעצב את הבלוג שלכם...) האתר נופל, לא מאובטח, ובעיקר - וזה הכי כואב - אני רואה במסך הראשי פוסטים מלפני שבועיים. זה משהו בלתי נתפס, תמיד היו במסך הראשי פוסטים מלפני חצי שעה. כמות הכותבים פה ירדה משמעותית. כשחזרתי לכתוב פה לאחרונה מתוך צורך נפשי פנימי עמוק להתמודד עם דברים... גיליתי שהמקום ננטש.
מה שהוביל אותי לחפש בלוגספירה אחרת, קהילה, מישהו, משהו חי וזז ונושם.
ומצאתי אחת כזו. והחלטתי לעבור לשם. לקהילה קוראים פרפרים, ואתם תוכלו לגשת אליה דרך הבלוג החדש שפתחתי.
שמרתי על העיצוב, לפחות על רובו, שמרתי על השם לבלוג, ועל המספר המיתולוגי שלו 77319, מהתקופות בהם בלוג חדש היה נפתח עם מספר בן חמש ספרות.
קו מפריד :)
הפוסט הזה יישאר פה לטובת אלו שיגיעו בעתיד, כאשר יותקפו בהתפרצות נוסטלגית, ויחפרו אחורה - הם יימצאו אותי. הם יגיעו לפה ומשם הם יגיעו לבלוג החדש, ומי יודע... מי יודע מה עוד ייצא לנו מזה :)
אני בשבוע האחרון קורא את הפוסטים שלי מ-20 שנים אחורה, אני עוד לא באמצע הדרך וכבר - חווה פלאשבקים היסטריים כולל מראות ריחות קולות ותחושות. אני נזכר בילד שהייתי. דומע אליו, מתגעגע אליו, מתבוננן בתוך הנפש שלי. הנפש המתוקה שלי. איזה ילד מתוק ומקסים, נער מתבגר מבולבל ומבוהל ועם זאת חזק מאוד ומלא בחוש צדק טהור ונקי וכוונות טובות ואפס רוע. ילד מקסים. הייתי צריך לקרוא את הדברים שכתבתי כדי להיזכר מי הייתי - ומי אני גם היום, עדיין, מתחת לכל השכבות האלה שצברתי. אני עדיין הילד ההוא. אני מושיט לו יד, הוא נוגע בי, ושופך אור וצבע על אפרוריות אמצע ה-30 שלי. מזכיר לי שאני חייתי, ואני חי. ואני עוד אחיה.
בואו לעקוב ולשמור על קשר
שלכם, שיידי 2004-2023 :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shady shadow