כל כך הרבה קרה וכל כך הרבה לכתוב..

ואין את הכוח ואין את המקום

אני לא מפסיקה לרעוד, הדמעות פשוט יורדות

אני עייפה, אני מתה, אני גופה מהלכת, אני צורחת, אני צועקת, אני שמחה אני צוחקת אבל כלל לא אמיתית.

כואב לי כל הגוף, אני מתמוטטת חלק אחר חלק..

איך ?

המשפחה מתפרקת.. אבא כבר לא אבא..

אבא עזב שהייתי קטנה שפגע בכולם, ובדרך גם בעצמו ועזב אותנו לשרוד לבד

אמא, אמא כמה שלא ניסתה, תמיד חזרה גמורה הביתה או בכלל נרדמה בעבודה

אמא, עכשיו בכלל לא בבית.. אמא כבר אפשר לומר כבר אין לי

אמא שלי זה גיבור חולה נפש, אמא כבר אין לי..

חברים?

חחחחחחחחחחחחחחחחחח מה זה?

אני הרי לבד.. לא ככה?

חברים כבר מזמן אין לי.. אני תמיד הייתי לבד

אני תמיד בלתי נראת

לא משנה כמה חזק אצעק, כמה חזק אצחק ועד כמה חזק אבכה

אף אחד לא ישמע אותי

רק אותם 4 קירות.

כן יש את האנשים שאוהבים אותי, ויש לי עם מי להיות

אבל זה מרגיש שכל יום שעובר אז צורחת וצורחת, בחדר שמפוצץ באנשים

שכלל לא שומעים אותי.. מי אני בכלל ?

אני מרגישה חסרת משמעות, כמו מטאפורה פסימית ופאטמית שמטיילת ברחוב

אני מרגישה לא מועילה, אני מרגישה מעיקה, ריקה, עצובה, עייפות, כאב.. וכל כך הרבה מזה

בכל יום שעבר(ועוד עובר) זה מתווסף ומתווסף, ואני מתייאשת ומתייאשת, יותר ויותר ! כמה אפשר..

אני כבר לא זוכרת איך אושר מרגיש בכלל..

אטמתי את עצמי

מכל הכיוונים

פחדתי להפגע

לא נתתי לאף אחד להתקרב..

סגרתי את עצמי בבועה שמגנה עליי מכל מי שיכול לגרום לי להשתגע

גם מהאדם שהכי צריך להתקרב ולהפתח לפניי נאטמתי..

כביכול האדם שעליו ניתלתי, ועליו תליתי תקוות.. הוא היה סוג של הנקודת אור בחשכה שלי.. כן גם ממנו נאטמתי.

לא נתתי מעצמי את הכל.. כי מה הטעם ?

אף אחד לא רוצה לקבל את זה בכל מקרה, וגם אם כן

אני מניחה לעצמי שיהיה לו טענות לגביו

כי למי אין ?

אם יש אדם שהוא פתוח, שמח, ומחייך כל הזמן ותמיד שם בשביל כולם-

כמובן שהוא יהיה פגיע, יותר מכל אחד אחר ואנשים השתמשו בזה.

ברור שאותו יחשיבו למוזר !

ובהחלט ינסו להוריד לו את החיוך מהפנים, אז לשם מה עוד אנשים חיים?

אך מי אמר שמאחורי כל חיוך וצחוק שבו- אין אדם בודד, שכל יום שחוזר מהבית הספר או

מפגישה עם חברים או שסתם לפני הלילה הוא בוכה.. שוכב על מיטתו כמת ובוכה ובוכה כאילו אין מחר

בוכה ובוכה ונרדם עם הדמעות על הפנים..

ולכל אחד שאתה רואה משוטט ברחובות יש סיפור מאחוריו.. אז איך יש לאנשים את האומץ האגדי הזה

והכוח והדפיקות הלא נורמאלית הזאת.. לגשת אליו, ולהרוס לו יום כזה "מקסים" ?

אני מניחה שגם באיזשהו מובן, אם אפשר לחשוב על זה בדרך אחרת

שזה מביא יחס לאותו אדם.. אם אינו מקבל אותו כלל

וואלה הרוויח.. אולי (?)

הרי מי לא רוצה יחס..

יחס זו מילה שיש לה עוצמה ענקית ולא אחרת

יחס.. זה כל מה שבנאדם יכול לבקש

יחס, זה בעצם מה שכל בנאדם משתוקק לקבל

ולא לא מכל אחד.

לפעמים גם ממישהו מסויים.. רק חבל ש"המסויים" הזה לא תמיד יהיה שם לתת אותו

ושאתה מבין שכשאתה נותן מעצמך את הדביקות ואת היחס והאהבה הזאת

ואתה לא מקבל חזרה.. ואם כן בצורה נורא יבשה ולא הכי מלהיבה שיש..

אז לאט לאט זה מגיע אליך . למה לטרוח ?

אז ככה אתה יוצר לעצמך את הבועה המזדיינת הזאתי שסוגרת עצמך בתוך עצמך שסוגר אותך עוד יותר

ואתה מוצא את עצמך באמצא שומקום, בלי שום דבר ב כ ל ל .. ועכשיו אתה צריך למצוא דרך חזרה

אבל אין. פשוט צריך להמשיך ללכת עד שתמצא משהו

אם יש בכלל משהו.

כמובן שאיני חיה בצורה של "לתת ולקבל" ממש לא... אבל אני, כמו כל שאר העולם החרא הזה..

לא יכול לחיות ללא מעט מן היחס והדביקות ..

ויש כאלה שיעשו הכל בשביל לקבל אותם. ה כ ל .

אבל לא אני

אני וויתרתי, אם אפשר לומר מזמן

הגעתי לשיטה שלמרבה הפלא עבדה, כמובן שעדיין הייתי תקועה עמוק בבועה של עצמי.

אבל פשוט החזרתי באותו המטבע

שיבינו איך אני מרגישה, שירגישו, שירגישו מצידי על בשרם ! לא אכפת לי !

וזה עבד, עבד וממשיך לעבוד

רק עכשיו מרוב ההתלהבות של ההצלחה, ההחזרה באותו המטבע, גרמה להפסקה מידית של נתינת יחס

וזה מה שכיוון אותי למקום הלא כל כך נכון בתכנית

הגעתי למצב שפגעתי, ולא מעט, ואני מצטערת על זה כאילו לא הצטערתי מעולם

פשוט הרגשתי בטופ של הטופ, וכמובן מי יכול לפסול זאת, הרי זו ההרגשה הכי כיפית בעולם!

אני אדם חסרת בטחון בכללי, כמו שאנשים מכירים אותי יש לי אומץ, אך לא כל כך הרבה..

אני לא יודעת לדבר, או לדבר רגשות, אני יודעת רק מי אלו העיפרון והדף

במקרה הזה זה המקלדת אך בכל מקרה.(:

הייתי מסתגרת מאחוריהם הרבה זמן, וגם לא בכוונתי לצאת בקרוב

אני מרגישה בטוחה לידם, הם לא יכולים לשפוט אותי, אלא רק להקשיב, להבין ולהפנים

לפעמים הם היו היחדים שהיו שם בשבילי

אך איני מתלוננת גם על זה, אני זה שהרחקתי בני אדם ממני

אני ולא אחר

אני מאשימה את עצמי כי זו האמת, אני נולדתי אדם

ובני אדם כבר חיים - חיים בשגרה שאין בה חריגות שלא ראו

שלא משנה כמה שננסה לשנות אותה לאט לאט נחזור לאותה התחלה בדיוק

כמובן איני מחדשת משהו, ואיני כל כך שמה זין פס או איך שלא תקראו לזה על בני אדם אחרים

אבל בכל זאת

אנשים עוברים דברים ביום יום, אלא אם הם טובים או רעים..

אנשים לא מוכרים פשוט באים ונכנסים לשם, משאירים להם סימן, צלקת..

וכאחד שעבר דברים כאלה כמעט כל יום.. כמו: ביריונות, התעללות (במילה העמוקה לצערי), בכי וצעקות-צרחות,

שחוזר כל יום משטתח על המיטה וחושבת על היום הזוועתי שעבר, שמתעייפת יותר ויותר בכל יום..

ואין לי לאן לברוח.. אין עם מי לשתף .. לפחות ככה הרגשתי

אני עוברת ליד אותם אנשים כל יום ומסתכלת להם בעיניים ומחייכת.

גם אם אחרי זה- זה יעלה לי ביוקר, אני עוד חיה, עם צלקת או בלי

פה? כותבת? עוד רגע מתה ?

כן, אולי מחר יקרה את אותו הדבר

אבל המחשבה של לחזור לבית, לחדר, למוזיקה.. אין יותר טוב מזה.

ואמנם יש עוד כל כך הרבה לרשום ולפרט, ולהוציא ולפרוק..

אין כוח, ואולי גם אין מטרה

אבל.. שיהיה, מישהו צריך לשמוע את זה, אפילו אם זה לא את..

אני חושבת שאולי ככל שתתן, בסופו של דבר תוכל לקבל משהו מזה, אולי אפילו משהו יותר טוב.

אני מקווה.

להית'.

למה הפכתי?

אני לא יודעת כבר מי אני !?

המסכות שאני שמה כל בוקר הפכו להיות חלק מימני .

עצוב שזה מה שקרה לי ..

לא רציתי שככה החיים שלי יראו בגיל הזה !

מפזרת שקרים , וחיוכים מזופיים לכולם . נמאס לי לשקר בנוגע לאיך שאני מרגישה .

אז זהו זה ~ אני מרגישה חרא פשוט חרא !

עצבנית , מבולבלת , עצובה , מדוכדכת , מכחישה ושקרנית .

משקרת לכולם ולעצמי .

שחקנית טובה באמת שטובה !!!!

הצלחתי לרמות את עצמי

עצוב שאני משקרת לעצמייייי כל יום ..

ֿאני לא מצליחה להוציא את העצבים שלי מהגווווף פשוט לא ..

הדמעות עולות שוב ושוב ללא ערף :/

מרגישה כאילו כל יום אני מתעוררת למלחמה עם עצמייי , המלחמה הזאת אם לקום בבוקר ולמה ?

המלחמה הזאת אין בה מנצחים .

היא הורגת אותי מחשלת ולוקחת מימני את כל הכוחות .

אין לי בשביל מה לקום בבוקר איןןןןן פשוט אין .

לא נשאר לי מה לתת לאפחד .

הלב שלי רייייק פשוט רייק .

זה לא אומר שאני לא אוהבת , לצערי לא ..

עדיין אוהבת אותה עדייייייייייייייייייין !

אני מצליחה להוציא אותה מהחייים שלי .

וויתרתי על עצמי