-כותבת על החיים-

אני חושבת שלא כתבתי כאן כבר חודשים או יותר משנה. אבל משהו גרם לי להזכרת בבלוג הישן הזה. אני מרגישה שזה מקום טוב לפרוק ואני לא מרגישה שזה נשאר אצלי. 

עבר עלי הרבה... אני גרה בפנימייה כרגע וטוב לי שם למרות שלפעמים קשה.

אני לא רוצה לכתוב על איך היה המעבר או על כל מה שקרה בתקופה שלא הייתי כאן אבל אני כן הייתי רוצה לשתף בדברים שאני עוברת וקשים ךי עכשיו:

קשה לי להיות יציבה, אני לא יודעת אם ביפרתי כאן או לא אבל אני חולה החרדה,דיכאון עמוק ואנורקסיה וזה הופך על דבק קשה לבלתי נסבל.

אני לא רוצה לכתוב על כמה שהחיים שלי קשים כח הם לא כל כך.

לדוגמא, בפעולה אחת המגריכים שלי בקשו ממנו לצור מפלסטלינה דאגה אחת שהייתה לנו בתור ילדים, מישהו אחד גאג לכסף ואחרת לזב שהיא תהיה שרמוטה "כמו אחותה", ולי לא היו דאגות בילדות,לא הייתה לי ילדות עשוקה. דווקא דיי טובה.

אבל יש לי איזו אבן על הלב בזמן האחרון, ושניות הופכות למרות ולמשהו ארוך. ואהבה שלא קיימת ומעולם לא הייתה. ובלב משהו שחסר ואוכל, אוכל אותו ובולע אותו ועושה אותו רע ועתה, ועתה אני כבר לא יודעת, אני לא יודעת מי אני או מה אני מרגישה. ואני לא יודעת למה ומדוע ואני כבר לא בטוחה שאני חושבת ואם אני לא אז האם אני אכן קיימת? ואני לא יודעת מה השם שלי או איך הייתי רוצה שיקראו אותי. וזה לא טוב להתלבט על זה או להתחרט כשזה כבר בחוץ, זה כמו עשן אי אפשר להחזיר לריאות למרות שזה נחוץ. ואני בכלל לא מעשנת אז זו דוגמא לא רלוונטית בעליל ואני זוכרת שאבא רצה לקרוא לי אילאיל, וחשבתי שזה יפה וחשבתי שזה מגניב אבל איפה אני בזה?, זה לא שווה. ואני כאילו מסטלבטת על השם שהוא רק כיו-יכול סוביקטיבי אבל בתכלס אין דבר יותר אוביקטיבי, ממנו והוא אנינו, השם אני מתכוונת. אני הולכת ברחוב בלי זהות אולי ובלי כנות. שקר יושב על שקר וזה מכסה את פני באפר. ואני כבר כל כך לא אמיתית שאפילו אני לא יודעת מי אני, זה שקר!. בלוף ועוד איזה חרא מוציא את החשק ובמועדון מסתנן לכוס של בחורה מסכנה עוד סם חשק וחייה נגמרו. אך הבחורה הזאת היא לא אני ואני לא היא. אני סתם עוד מתבגרת שאין לה מושג מי היא ומפקפקת בשאלה של האם חייה שווים. ראפ זה לא אני, אני כותבת פואמות ושירה, ואיכשהו עכשיו, ככה אני מרגישה. אני מרגישה שזה אני ושזה מה שנכון, ושלא צריך להתעסק בשאלה של אם להיות או לא להיות. סוף סוף. סוף בוף אני יכוךה לצאת ולהתנהג חופשייה אבל בלב להיות קשורה כמו מזח לסירה. ואנילא יכולה לשוט או למצוא לי משימה כי אין לי מטרה והחיים הם מטרייה. שאתה מתחבא מתחתם ומנסה להתסתתר מהגשם שיורד. ומגלה שזה רק טיפות אז אתה סוגר אותה ועכשיו ברור שיתחיל מבול גשום, וזו אולי לא מטפורה כל כך טובה אבל אני בכל זאת רק נערה, רק בן אדם בסך הכל אישה. אישה חזקה יותר טוב מגברים, מדברים פה אל פמינניסטית של ממש אנשים. ואולי לא באמת אישה פמניסטית חזקה ורק על פנימסטית שלא תמיד פחדת להראות את החולשה.