לפני שלוש וחצי שנים גיליתי את מחלת הסרטן, לפני שנה בדיוק החלמתי ממנה! אך בלילות החשוכים ביותר, שכבר אין אדם אחד ער בכל הרחוב, אני חולמת עליו, על הגידול הגדול, הגידול שהחלטתי לקרוא לו בשם - אריק, אריק הוא גידול בהחלט מעצבן...! שנאתי את אריק, קיוויתי נואשות שהוא יחליט לעזוב, והוא רק קרא לי בשקט רוצחת, אריק היה שם תמיד, קטן קטן, מהיום בו הגעתי אל העולם שלנו, קיווה שאעזוב, אריק ציפה יותר מכל שאלך איתו, אל העולם שלו, לפעמים, כשאריק מספר סיפורים אני נמצאת שם בכולם, הכוכבת הגדולה! וזה קצת בסדר, בהתחשב בעובדה הגדולה שאריק, הוא הכוכב הגדול בסיפורים שלי.
אריק אכאיב לי יותר מכל גבר שניכנס לחיי, אריק הגיע בלי הזמנה, הגיע ולא סכים לעזוב, כדאי לגרש את אריק הייתי צריכה לעבור אימה. השתלות, הזרקות, ניתוחים ואין ספור ימים חסרי ישע במיטת בית החולים הגדולה, שוכבת על הגב, מסתכלת לתקרה הלבנה, בחונת בשקט בשקט כל פיסת מידע שבחדר, מדי פעם, אפילו משוחחת עם אריק.
אריק עקשן, וכמה בכיתי אליו, כמה בכיתי בגללו, אריק החליט שעדיף בלעדי, ואני החלטתי שעדיף בלי אריק, אבל אריק נמצא בתוכי, לא תמיד יכלתי לשלוט על אריק, לפעמים הוא דיבר החוצה, צעק את מילותיו מפי, אנשים רצו להעילם מקירבתי, אריק היה שם עדיין, מחפש סיבות להישאר ובכל זמן נתון גם מוצא.
אריק ישן גם היום בתוכי, הוא נולד איתי, והוא לא יכול פתאום לעזוב... הרדמתי את אריק, התינוק העקשן, הרדמתי אותו, הרופאים אומרים שאריק לא ישן לתמיד, שרוב הסיכויים שכשאגדל אריק יתעורר, אבל אריק, אני יודעת, תמיד ישאר קטן.
באחד מסיפוריו של אריק אני נמצאת על מיטת חדר הניתוחים, כל כך נלחצתי מההשתלה ההיא, ואריק צחק עליי, צחק צחוק מרושע, אני נמשכבת בזהירות על גבי, והראש שוב מסתכל אל התיקרה, ושוב, מנסה לאסוף כל פיסת מידע. רק שאז, אריק החליט להפסיק את הסיפור, הוא אומר שזה היה חומר ההרדמה... אריק אוהב להפיל האשמות, אני יודעת שזה אריק, זה תמיד אריק!
ואריק ישן לו, ואני? לא מתגעגעת טיפה... אני צועקת, צוחקת, נרדמת, בוכה, מאושרת, כבדה, מעופפת, ממריאה.... עושה את הכל בצורה המושלמת, כדי שלרגע אחד, לא אצטרך להסתכל אחורה ולהיזכר, פעם אריק דיבר, פעם אריק דיבר מתוכי, וצעק את מילותיו מפי, הוא השתולל בגופי, וגרם נזקים,
לפעמים אני חושבת שאריק, בסך הכל היה הילד הקטן, שניסיתי להרוג, הילד הקטן שעד היום אני שומעת בלילותי בשעות שכבר כולם כולם ישנים ,צועק לי רוצחת, ואני מחייכת חיוך עדין ועצוב, כמעט ומנסה להכחיש, שאולי לפעמים, ממש מדי פעם, זה נכון.
(אם למישהו בכלל יצא לקרוא, אז זה קטע שנכתב כבגרות מעשית בתאטרון מונולוג של גאיה, על מחלת הסרטן שחלתה בה בכיתה ח')
נכתב פה בבלוג גם בשני לרביעי בבגרות גאיה קיבלה 98, היא הייתה מצויינת!
משום מה הרגשתי צורך לפרסם אתזה שוב, הרגשתי שלא מספיק אנשים קראו.. זה קטע יפה על חוויה קשה שחברה עברה, פרגנו לה ;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I just want to find love