I just want to find love

סוף השנה הגיע, עומדים כולם סביב בריכה, כי זו המסורת..! וכולם עם בגדים, האמיצים ביותר עם נעליים והפחות חלוצים.

ברקע מתנגן שיר בקצב מהיר, טרנס כל שהוא.

ואופיר משתיק אותו, זאת מסורת שכל י"בניק צריך לעבור, מחכה לעבור...!

הבריכה רגועה, אין כלום בתוך המים, נשכרה במיוחד בשבילנו,

כולם מחכים לקפיצה הגדולה, לקפיצת הסיום!

אבל נדב עוצר את הכל רגע לפני...

השנה נחגוג, נשמח, נתפלל, השנה נקווה שבשנים הבאות אף שכבה לא תעבור את מה שאנחנו עברנו...

במשך ארבעת השנים שהיינו בתיכון נאלצנו להיפרד מ 4 חברים, נועם שנפטר בתאונת דרכים, גיל ומעוז בפיגוע ורן, שרק לפני שבוע וחצי הוחזרה נשמתו למרומים...

אז השנה נקפוץ, כמו בכל שנה, אבל יש לי בקשה בשבילכם חברים, כל מה שעברנו יחד, כל המוות הזה, רק הגדיל את החיים שלנו כשכבה, רק חיבר אותנו וקשר אותנו זה בזה, כי שמעוז נהרג אני הלכתי ודיברתי עם גבע, שלא תיקשרתי איתו מעולם לפני, ואני בטוח במליון אחוז שגם אתם חיזקתם קשרים.. ובעוד 5 דקות אופיר ישמיע את הצלצול האחרון ששתשמעו בחייכם וכולנו נקפוץ לבריכה שבה למדנו יחד לשחות בכיתה ט'... אבל הפעם, חברים, באולי 20 שניות שנהיה כולנו עם הראש מתחת למים ויהיה שקט, וכל אחד יראה את השני שוקע בפנים, אני רוצה שתחשבו על נועם גיל מעוז ורן... ! אני רוצ שתחשבו עליהם הכי חזק שתוכלו...! אני פשוט מבקשר שגם הם יהיו איתנו כאן במעמד הזה.

אופיר אב הבית, החזיר את הטרנס ואחרי שתיי דקות החליף אותו בצלצול בית הספר, כן, זה הרגע שחיכינו לו כל כך, זה הוא הצלצול האחרון!

נשימה עמוקה צועקים ביחד מחזור מ' היינו פה ! ונותנים קפיצה!

שוכחים מה שהיה או מה שיהיה.. מתחילים לחיות..

וכשאני הייתי מתחת למים, החזקתי לנועם את היד...! הוא בהחלט היה שם איתי. סיימתי י"ב... סיימתי איתו!

אהלן, אני פונה לצוות של ישרא בלוג כי יש לי בקשה ממכם ואשמח אם תתייחסו לזה ברצינות!

הבלוג שלי הוא בעיקר בלוג זיכרון ופריקה, לפני שנה וחצי בערך איבדתי את נועם, והיום חשבתי על רעיון שאשמח אם תוכלו לבצע, טיילתי לי בין הבלוגים וראיתי שלא רק אני מזכירה פה אנשים שהלכו לעולמם ושיש עוד המון בלוגרים שכואבים על קרוביהם שנפלו, אם זה בתאונת דרכים, מלחמה שהייתה, התאבדות או כל דרך...!

אני ישמח אם תקראו זאת ברצינות, ומקווה שזו אינה בקשה מוגזמת, אבל חשבתי אם אפשר לפתוח עמוד כאן בישאבלוג, עמוד מושקע ורציני, שכל בלוגר שירצה יוכל לכתוב פוסט ולקשר אותו אל העמוד הזה (או לכתוב בתוכו) על יקירו שנפל.

בעמוד יהיה כתוב למשל : יוני נתן ז"ל - (זוהי כמובן רק דוגמא) ומי שילחץ על השם יקושר לקטע שכתבו על יוני, כך נוכל לשמר זיכרונם של רבים מיקירנו ואהובנו שהלכו בטרם עת...!

אני מאמינה שאתר כל כך מתקדם כמו ישרא בלוג מסוגל לפרוייקט כזה, זה יהיה כבוד גדול אם תוכלו לענות על בקשתי, בכל מקרה אם לא, אחפש דרך אחרת להגשים את העמוד הזה!

- ולכן, בלוגרים יקרים.. אשמח אם תקחו שניה מזמנכם כדי להמליץ על הקטע ולעזור לי להגיע למצב שבו צוות ישרא בלוג יקרא את הקטע :)

אשמח על כל תגובה ולשמוע את דעתכם, כמובן שאם יש הערות אפשר להגיב -אך ורק בצורה הולמת :)

כבר שבוע שכולם כותבים לך על הקיר כמה שאתה אדם מיוחד, כמה שאוהבים אותך ודואגים לך, חברים רחוקים יותר מרפרפים בתמונות כדי להיזכר והקרובים לא מרגישים בזה צורך, כולם כולם כותבים לך רפואה שלמה, מלא חברים כותבים לך על כל התפילות שהם מתפללים למען בריאותך,

ואני רואה אותך בראשי מחייך, קירח, לבן, רזה. יפה!

עצוב לגלות שנגמרה המלחמה, ועוד יותר עצוב לגלות את זה בפייסבוק...

עצוב לגלות שלא ניצחנו, עצוב לגלות שזה נגמר באדמה, כל כך קרוב לאיפה שזה התחיל,

ואנשים מתים בפייסבוק זה עצוב במיוחד,

כי התמונות צצות כל רגע, וכל דקה עוד דמעה בורחת לה מהעיניים שגם ככה נפוחות, וכל רבע שעה שעוברת עוד חבר כותב לך על הקיר על כמה שהגעגוע רק מתעצם, ואתה לא כאן כדי לראות, אתה לא כאן כדי לקרוא,

שבוע שלם שכולנו נלחמים למענך, כי אתה כבר לא היית מסוגל להילחם,

שבוע שלם של דמעות, שבוע שלם שכבר ידענו... זה עצוב, אבל ידענו שזה הסוף,

שבוע שלם של פרידות לא פרידות, של חיבוק לא חיבוק, של מילים לא מילים!

שבוע שלם שהחנק בגרון רק הולך וגבר, ואתה לא כאן, ואני מכירה אותך רק שנתיים, ובשבילי אתה היית חבר של החברה הכי טובה שלי,

והתחברנו מהרגע הראשון, היה ברור לי שאתם תהיו יחד להמון שנים, שמחתי בשבילה כי הבנתי שהיא באמת זכתה,

ועכשיו אני קוראת את מה שהיא כותבת על הקיר שלה, והמשפט שנתפס לי הכי חזק בעין הוא "נשאר לי רק תמונה"

זה כל כך עצוב שאנשים מתים בפייסבוק!

"רן נסיך שלי, כל מה שרציתי בשבילך זה שתחלים,

תחלים!-> רק עכשיו אני מבינה עד כמה המילה הזו דומה למילה חלום!

אולי הרצון העז הזה תמיד רק היה חלום, ואולי רציתי את זה כל כך גם בשבילי...

רציתי שנזכה לעתיד משותף, שנזכה לצחוק ביחד, שנזכה לעמוד מתחת לחופה,

ואנחנו רק בני 19, החיים עוד לפנינו, סליחה, החיים עוד לפני.

לפני 7 שעות קיבלתי את הבשורה הנוראית ביותר ש"זכיתי" לקבל בחיי,

פרצתי בבכי כמו שלא ראיתי את עצמי בוכה מעולם, אתה אשכרה לא כאן,

אתה באמת באמת סבלת, וכל הזמן קיוויתי שהסבל יגמר, לא רציתי ולא יכלתי לתאר

לרגע שכך הוא יסתיים, שלכולם היה ברור שזה הסוף אני סירבתי בכל תוקף להיפרד,

זו לא הייתה אופציה מבחינתי, כי אתה היית כאן והיה קשה לי להכניס לך לראש שתמות

ואתה לא כאן, ולא ניפרדנו, עכשיו אתה מלאך, מלאך בשמיים... תמיד היית מלאך..

ועכשיו כולם יודעים את זה, אתה לא יכול לראות אבל כולם כותבים את זה, אני שלי

שמור עלינו מלמעלה, תמו יסורייך! עכשיו תעשה שיתימו גם יסורנו...לפני 7 שעות היה לי את

החיבוק הדמעות החיוך והקול, ועכשיו? נשאר לי רק תמונה"

(אגב את זה נעה כתבה, בטח הבנתם לבד)

ערב נוראי עובר על כוחותינו, מקווה שלפחות לא על כוחותכם... :\