צִיפוֹר מֶשוּנָה

לפעמים היא צפה בי. התחושה הזאת, שאני לבד. במיוחד שמשעמם.

בעצם, יש לנו את כל דרכי התקשורת האפשריות, אבל הכל מתרחק.

כשאתה פוגש מישהו, אתה מוסיף אותו לפייסבוק, מעכשיו הוא עוד מספר מכמות החברים הכוללת שלך (שאגב, אתה חייב הרבה מהם אחרת אתה חס וחלילה מסתמן כלא פופולארי) כנראה שלא תצרו יותר קשר. יצרתם מספיק בשביל להחליף שמות ולהוסיף לפייסבוק.

אה ואם אין לך פייסבוק, כנראה שלא "תשמרו על קשר". כי אל תשכחו- מי שלא שם, לא קיים.

כל אמצעי התקשורת האלה, מרחיקים אותנו יותר ויותר זה מזה, לפחות לפי הרגשתי.

אבל זה לא רק העניין.

הבדידות הזאת שאני חשה, היא כאילו תחושה שאין לי מקום שאני חלק ממנו. אבל חלק אינטגרלי. שמישהו ירגיש אם אני פשוט אחליט לא לבוא לבית ספר יותר... ולא אצור קשר אם אף אפחד... כי אני חושבת שלא ירגישו.

אני לא יודעת, כאילו הכל הולך לי הפוך. למרות החברים שיש לי, אני מרגישה שאין לי אפילו חבר אחד כי בכל זאת הם לא חברים כאלה טובים.

ואני גם מרגישה כאילו שכחתי איך לתקשר במציאות, בלי להשתמש במכשירים דיגטאליים. ואני הולכת לנסות את זה.