צִיפוֹר מֶשוּנָה

כשהמצפון שלי זעק לי והרגשתי שאני לא אמורה להרגיש את מה שאני מרגישה- לא, ידעתי שאני לא. ידעתי שזה לא נורמאלי.

באותו רגע, המלצת חייכה חיוך חושף שיניים ואמרה את רואה? את לא יכולה להתנגד לי, את חלשה.

בהיתי בה. שוקלת את מילותיה.

תני לי להשתחרר, היא לחשה. את יודעת שאת רוצה. אני ואת, אנחנו אותו דבר.

אני חלק ממך שאת כולאת. מתישהו אני אצא. את כולאת אותי כי את מפחדת מהעוצמה שלי, את מפחדת שברגע שתכי לא תוכלי לעצור. לא יהו לך אמות מוסר לעצור. את מעדיפה להאמין שאין לך כוח לזה.

את מעדיפה להתעלם מהטבע המזוכיסטי הזה, כי את פוחדת שהוא יותר מאצל שאר האנשים.

את פוחדת לצאת מהמסגרת.

נשכתי את השפה והסתכלתי למעלה, כדי שהדמעות לא יצאו.

הרגשתי את הרגל המוזרה שלי רועדת.

את רכושנית, את אלימה היא לחשה. את לא יודעת איך להסתדר עם אנשים. תורידי את המסכה

לא. המסכה היא לא מסכה. התעקשתי.

את לא התת מודע שלי, את אורח לא קרוי, אני אדיבה, אני חברותית.

בכיתי מעצבים.

המסכה היא אני.

את באת והשתלטת על הגוף שלי וחשבת שאת יכולה להפוך אותו לשלך, אבל את לא.

את רק מפלצת שניזונה מפחדים של בני אדם.

תלכי למקום אחר.

צעקתי לה.