הערה: קטע זה נכתב בעקבות ההתייחסות בבלוגספירה לכתבה של צופית גרנט, הוא מעעט שונה מהכתיבה הרגילה שלי כי הוא נכתב בסערת רגשות ללא מטרה ברורה לאן ההקלדה תגיע, מילה נוצרה אחרי מילה, במין דיבוק הקטע היה חייב לסיים את עצמו. סליחה.
מתמלא בי זעם, אבל לא זעם של לפגוע במישהו. כעס עמוק. על איך נתתי לזה לחמוק ממני. איך לא עצרתי אותם.
זה סיפור אחר והוא לא דומה, אבל אנשים כמוני הם שהרגו אותך בדיוק כמו אלא שפגעו בך.
ואתה יודע גם לי התנכלו פעם. לספר לך את האמת? אני זוכרת ששנאתי אותם ושבכיתי אבל אני לא זוכרת מה אמרו לי או עשו לי. זה כמו חור בזיכרון.
זוכרים משם ומכאן אבל באמצע יש פרק זמן חסר. אז הן, בשנאה שלהן, בתיעוב העצמי שלהן ניסו לפגוע בי. הן שכחו ומתנהגות כאילו היינו חברות. זה הרתיח אותי, שנה אחרי זה כאילו כלום לא קרה. אבל זה עבר.
אבל אתה יודע? ראיתי שהציקו לנער אחד, צחקו עליו כל הזמן ופחדתי. פחדתי לדבר.
פחדתי לחזור. פחדתי לחזור למה שהייתי פעם שהפכתי את עצמי למשהו אחר. לבנאדם אחר ממה שהייתי.
פעם שנאו אותי אבל אתה יודע תמיד אמרתי את דעתי, אז הם שנאו אותי. אם ירדו על מורה ולדעתי זה היה לא נכון, אמרתי. מלשנית מסריחה וילדת כאפות לגמרי. רגישה מדיי ונאיבית מדיי. ההבנה והניתוח החברתי שלי לקה בחסר. לא הצלחתי לקלוט את הנורמות החברתיות הלא כתובות.
אתה יודע, אף פעם לא סיפרתי לאף אחד אבל גם אני רעדתי שהייתי לבד איתה, אבל אני לא זוכרת שהיא אי פעם הרימה עליי יד.
אז בגלל שאני לא ב'קליקה' שלהם אז פחדתי לדבר, פחדתי שיעשו את זה לי. כי הוא הכי חלש אבל הם יכולים לעבור לטרף אחר, טרף שיפריע להם לצוד את החלש... אז שתקתי. ושנאתי את עצמי. לא עשו לו כלום למיטב ידיעתי. הם רק צחקו אליו. וכעסתי עליו ממש, כי הוא שיתף פעולה וצחק איתם. אז הם התחילו לצחוק מול הפרצוף שלו.
רציתי להתחבר איתו. אבל כנראה שהוא לא רצה. אף פעם לא הבנתי אותו, למה הוא נגרר אחריהם. למה הוא רוצה להיות כמוהם. רוב הנערים הם כמוהו. לרובם אכפת. הם רוצים להיות מקובלים. אבל, אתה לא רואה, אתה לא רואה שהם כבר מחדדים את החרב שתידקור אותך?? למה אתה רוצה להצטרף אליהם?
אני סחורה פגומה. אני לא יפה במיוחד, או פופולארית במיוחד. אם לא אוריד את מעמדו החברתי אני לא אשפר אותו בטוח.
אתה מבין?
ניסיתי, אבל נדחפתי. וזה כאב. כי הייתי לבד. עזרתי אומץ. ונכוותי.
זה טיפשי, כי ניסיתי שלא יחזור על עצמו ועמדתי בכזו מגננה שהרחקתי מעליי אנשים. וזה מטומטם. כי אף אחד לא הציק לי, אבל זה כאב בין כה וכה.
ושאני שומעת על סיפורים כמו שלך, דוד-אל אני מרגישה מפגרת. כי לא התעללו בי ככה. ואתה יודע מה? התגובה שלהם- של המורים- הכעיסה אותי כששמעתי ש"נער התאבד בעקבות הצקות בפייסבוק". זה היה לפני שנה, אבל אתה נשארת במוח שלי ולא יצאת. וכשראיתי את "הסיפור" לא מזמן. גיליתי את השם שלך. וחזרת לאזור המודע במוח. ואתה שם. כל הזמן שם. ואז שמישהו מזכיר אותך, בא לי לבכות.
באמת שכאב לי שהציקו לי, אבל רק הציקו לי. בך התעללו.
אז שJust A Human כתב פוסט על זה, על ההתעללות, רציתי לצעוק.
כי אני נזכרת בכל הכאב הזה שקרה לי, שראיתי שקורה, ושאני יודעת שיקרה לכם ואני רוצה להגיד לכם, במילות השיר של צעצוע של סיפור "יש לך חבר בי".
וזה מגוחך לדבר לקהל לא נוכח, אבל אתם יודעים, זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
