צִיפוֹר מֶשוּנָה

היי, קוראים יקרים!

לא נעלמתי, הכל בסדר.

פוסט חדש ונורמאלי יגיע מתישהו (בקרוב לדעתי).

אל תעלמו לי, נחמד להתכתב איתכם בתגובות :P

בנתיים אאחל לכולם ל"ג בעומר שמח, תישמרו על עצמכם ואל תשכחו לסגור חלונות!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש לי הרבה התלבטויות לגבי העתיד. אין לי חיזיון ספציפי של איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים. הדבר היחיד שוודאי זה השירות, וגם זה לא סטטי...

המחשבות מזכירות לי את הפוסט הזה איך החיים השתנו מאז, כבר קשה לי להיזכר בתקופה שלפני השינוי ולזכור מה חשבתי ומה הרגשתי, טוב בשביל זה יש את הבלוג הזה, בשביל להיזכר. יאללה אי אפשר להמשיך לפחד מהחיים.

אני כנראה אמחוק את הפוסט הזה בהמשך... כמה אפשר לטחון את אותם הנושאים שוב ושוב?

אני צריכה להפסיק לקחת הכל ללב וכ"כ אישי.

אני לא אמורה להיות במרכז העיניים של כל דבר, אולי אנחנו לא מה שחשבתי.

זה מגעיל מצדכם אבל זה לא בעיה שלי.

אני חוזרת ואומרת לעצמי את זה אבל אני עדיין נעלבת ולוקחת ללב.

איפה הביטחון העצמי שלי שיגיד שזה לא קשור אליי?

נמאס לי כבר מכם ומהדרמות שלכם ומעצמי והדרמות שלי.

איפה הפרופורציות? פאק!

עריכה: אני אמצא את האדם שלא יילך לתקוע סכינים בגב ואני אפסיק לחשוב שכולם כאלה. זה חייב לקרות. מתישהו.

אני אהיה חייבת להגיע לשם- איכשהו מתישהו.

ובעברית: אל תדחה אף אחד מחייך, כי אנשים טובים נותנים לנו אושר ואנשים רעים נותנים לנו ניסיון. שני הדברים הללו הכרחיים בחיים.

אבל, לפעמים יש אנשים שהורסים לך שפשוט בא לך להעלב ולהתחפר במיטה לכמה ימים. אפילו שזה קיצוני.

קנאה היא מפלצת שאוכלת את המארח שלה.