צִיפוֹר מֶשוּנָה

אתם סבבה. באמת סבבה. אתם נחמדים והכל אבל לפעמים חסר לי משהו. איזה גירוי אינטלקטואלי. ולא, לדבר על הדביל ההוא שהלך איתה ולא איתך זה לא שיחה ברמה גבוהה. סילחו לי בזמן שאני דופקת א הראש בקיר, אבל ממתי זה בסדר לא לדעת לאיית ולשאול בלי להתבייש איך מאייתים מילה פשוטה? ממתי זה נורמלי לא לדעת מה זה "שיבה". מתי דרך התקשורת היחידה נהפכה להיות דרך הפייסבוק? ולמה אם אני לא רואה "האח הגדול" אני נשארת מחוץ לשיחה?

אני פונה אליכם, חברי הדור שלי, ושואלת, מדוע אתם מודיעים שאתם לא קוראים ספרים בלי בושה? מדוע מי שקורא הוא חנון?

אני לא חושבת שרמת בעיות הקשב וריכוז עלתה, נירולוגית אין שום סיבה לזה. הסיבה נעוצה בתרבות שלנו, במקום לקחת תרופות אפשר לשנות את התרבות. ניסיתם אי פעם ללמד את הילד שלכם להעסיק את עצמו לפני שהושבתם אותו מול הטלוויזיה?

ברור, חלק מהבעיות הן אמיתיות. אך חלק, הן מה שנקרא "בעיות קשב וריכוז סביבתיות" שיפתרו ע"י שינוי באורח החיים.

דרוש:

חבר אינטלגינטי, אוהב ספרות, סדרות טובות ומודע לסביבה.

*הפנייה בזכר מטעם נוחות בלבד אך פונה לשני המינים.

אני זאב בודד

כשהייתי גור זאבים

לא אהבתי את גורי אוכלי הנבלות

והלכתי לשחק לבד.

שכחתי איך משחקים ביחד,

ומתפשרים.

כשX אומרת לי שY אוהב אותי, זה לא הגיוני. זה לא מסתדר לי בראש.

קשה להאמין שמישהו יאהב אותי, סתם ככה, אחרי שיבלה איתי זמן.

זה לא הגיוני. כי אני לפעמים שונאת את עצמי. אני מעצבנת, וחמומת מוח.ולא יודעת לוותר, ולהיות חלק ממשהו אחר.

אין לי מקום להכיל את עצמי. אני משוגעת.

וזה לא שאני מצפה שמישהו יסתור את זה, אני חושבת שאולי אם אוציא את זה, זה יעבור.

ואני אפסיק להיות במגננה, ולהעלב, כי מה יש לי להעלב מזה שאנשים שאני לא סובלת, לא סובלים אותי?

ברור שהם לא סובלים אותי! אני משגעת פילים! אני ג'ינג'ית, אני קופצת מיד, ואני לא מסוגלת להתנהג בצביעות- להיות נחמדה ומאחורי הגב לרכל. אני לא מסוגלת לראות אותם עושים את זה.

אבל מעל הכל- אני לא אוהבת את עצמי. אני שונאת את העובדה שאני מתוכנתת שונה מכל מי שמסביבי. הם לא מסוגלים להבין.

וזה לא נעים להיות לבד,

אבל זה מוכר.

קשה להכניס משהו חדש אל החיים.

ולפעמים זה צורב,

לשבת לבד.

וזה מנקר בראש

אולי אני באמת לא נורמלית.