צִיפוֹר מֶשוּנָה

לפעמים לאנשים יש שאלות שמאוד יפתיעו אותך, כמו השאלה שנתקלתי בה באחד ממגזיני הנוער הגדולים בפינת הייעוץ המיני:

"(בת 12) אני רוצה להתחיל לקיים יחסי מין אבל שמעתי שזה כואב ועוד לא קיבלתי את המחזור יש לזה השפעה?"

באמת?

אתם רוצים להגיד שלבת 12 יש בכלל דחף מיני? לא נראה לי במיוחד לאור העובדה שהיא לא עברה את ההתבגרות המינית שלה.

זה מצחיק איזה פער בין דורי בינינו לבני ה12 של היום, ילידי שנת ה2000, אלה שנולדו לתרבות האינסטנט, האינטרנט, האייפונים, בדיחות הסקס שמופיעות גם בערוצי הילדים, זרם המידע.

בכל אופן, עד לא מזמן (תקופה של שבועות!) התביישתי בכלל לרשום את המילה סקס אז אשכרה לעשות?

זה אפילו מוזר לכתוב על זה אבל Newsflash, אם את בת 12 אולי זה לא הזמן לעשות סקס. מחר תגידי שאת רוצה לנהוג, זה גם לא אומר שזה הזמן שלך לנהוג. אנחנו מזמן לא ילדים, הילדות שלנו נגמרה מהר, הרבה יותר מהר מזו של הורינו ושלהם נגמרה הרבה יותר מהר משל סביהם וכך הלאה.

בכל מקרה נעזוב את החזון הפסימי שלי על מה שהולך לקרות לחברה האנושית פוסט העידן המודרני.

אתם לחצתם על הכותרת בשביל פוסט שיעסוק בסקס לא במרירות של בתולה שמביעה ביקורת.

לאחרונה עלתה בי התהייה האם יש קשר בין סקס לזוגיות והחלטתי לכתוב על כך בעקבות המאמר הזה שעוסק בתגובות שקיבלה הכותבת לאחר שכתבה על נישואים פתוחים. 

דעתי הנחרצת היא לא. לא ולא ולא. זה נשמע כאילו אתם ביחד רק בגלל שנוח לכם. חוץ מהסקס הכל טוב? כלומר, טוב שהוא מסיע את הילדים ועושה כל מיני דברים בבית ולא רק את? אתם מנהלים זוגיות או שויתרתם עליה? נישואין הם התחייבות, אתם מוזמנים להגדיל את אחוז הגירושין אם לא בא לכם (שאגב עומד על 1 ל3, כלומר על כל שלוש זוגות אחד מתגרש. למרות הנתון הגבוה אצל חברות מערביות אחרות האחוזים אפילו יותר גבוהים) אולי מכיוון שאני לא מאמינה גדולה בהפרדה בין סקס לרגשות. כל יחסי אינטרקציה כלשהם מלווים ברגשות, כאשר אתה מבצע פעילות עם מישהו שגורמת לך להנאה ורגשות חיוביים הרגשתך כלפי האדם הזה הופכת חיובית ואתה מפתח רגשות. אני חושבת שזה ככה גם אצל גברים. לפחות זה תואם את התאוריה הפסיכולוגית שאני תומכת בה...

אני לא יודעת, אני בנאדם די רציני בלי סבלנות לשטוית ואני חושבת שאם קשר אז עד הסוף, אם לא אז פשוט לא לא להיכנס לשם. להיכנס ולהתקפל?

חברה שלי שאלה אותי אם אני מעוניינת בX ואם אני רוצה שהיא תשדך לי אותו. עניתי לה שלא ושאין לי עניין בזוגיות. היא שאלה אותי "באמת??

כאילו שאם את בת 18 את חייבת לרצות פרטנר. זה יותר רצון בסטטוס, נראה לי. וגם כמות גדולה של הורמונים...

מצד שני, אני די בטוחה שאף אחת לא שוקלת את כל העניין בצורה כזאת פילוסופית.

אם אני אתאהב זה משהו אחר, עוד לא קרה מעולם.

אין למקום הזה מיקום גאוגרפי מוגדר, אבל הגעתי למקום שטוב בו.

מקום שלא קר בו, ואם קר אז לפחות קר לנו ביחד.

אני מנסה לתכנן את המסיבה המושלמת אבל אין מסיבה מושלמת. אין אירוע מושלם.

השלמות באמת overrated בכל מקרה. הפאשלות הקטנות שלנו הופכות את ההצלחות לגדולות יותר.

נראה לי שהתקרבתי בצעדי ענק אל המטרה הלא נודעת ההיא, מה מאחורי הגבעה עדיין לא ברור לי מה יש, אבל אני מרגישה שאיכשהו הצעדה שלי עכשיו מחפה על השנים האבודות. ברור לי שלא באמת, אבל טוב עכשיו מלעולם לא.

לא ברור לי הכיוון אליו אני הולכת ואולי אצטרך לשנות כיוון, ויש עוד הרבה עבודה בין כה וכה.

לפני 12 חורפים הייתי חושבת שנכשלתי. שבשנה ה18 הייתי מצפה מעצמי להיות כבר יותר "מבוגרת" כי שמונה עשרה זה "המון זמן" אבל זה עף, זה עף!!! אבל אם מסתכלים על התקופה האחרונה, וואו. לא חשבתי שהכל יקרה כל כך מהר. לא ידעתי שאנשים חדשים יכנסו לחיי בצורה כזאת שקשה יהיה לי לדמיין את חיי בלעדיהם.

הצלחתי להבין שאני באמת לא עושה הכל בסדר וכולם דפוקים (אולי הם דפוקים בלי קשר), הבנתי שהעובדה שהרגשתי לבד היא הלך מחשבה. אני לא לבד ואני לא בודדה! אני פשוט הקפתי את עצמי בחומה. אם אתה רוצה בקרבה אתה צריך לתת לאנשים להיכנס. אתה צריך לשחרר, להוריד את הפרנויה, להיות יותר ספונטני, כל עוד אתה לא מרגל שחושש שיחשפו אותו זה כנראה לא יקרה כלום אם תעשה את זה חוץ מזה שתתקרב. הציטוט הזה ממחיש בדיוק את הכוונה שלי:

“At some point, you have to make a decision. Boundaries don't keep other people out, they fence you in. Life is messy, that's how we're made. So you can waste your life drawing lines or you can live your life crossing them. But there are some lines that are way too dangerous to cross. Here's what I know. If you're willing to

throw caution to the wind and take a chance, the view from the other side is spectacular.”

"גבולות לא משאירים אנשים אחרים בחוץ, הם שומרים אותך בפנים."

אז הנה, אני יוצאת מהשיריון של הקונכייה הנעימה שלי ומנסה. מנסה להשתנות מבפנים החוצה בצורה שארגיש בה יותר נוח בעור שלי, שאני ארגיש יותר כמו מי שחשבתי שאהיה עד עכשיו. אני אוכל בכנות להגיד לה שאני לא מאכזבת אותה.

אני חושבת שזה הסיכום שלי, לשנה ה17 של חיי. אני לא מרגישה בנוח בכלל עם המספר הזה, 17. איפשהו מאז גיל 14 המספרים לא תואמים את ההרגשה שלי. שיהיה.

אני זאב בודד

כשהייתי גור זאבים

לא אהבתי את גורי אוכלי הנבלות

והלכתי לשחק לבד.

שכחתי איך משחקים ביחד,

ומתפשרים.

כשX אומרת לי שY אוהב אותי, זה לא הגיוני. זה לא מסתדר לי בראש.

קשה להאמין שמישהו יאהב אותי, סתם ככה, אחרי שיבלה איתי זמן.

זה לא הגיוני. כי אני לפעמים שונאת את עצמי. אני מעצבנת, וחמומת מוח.ולא יודעת לוותר, ולהיות חלק ממשהו אחר.

אין לי מקום להכיל את עצמי. אני משוגעת.

וזה לא שאני מצפה שמישהו יסתור את זה, אני חושבת שאולי אם אוציא את זה, זה יעבור.

ואני אפסיק להיות במגננה, ולהעלב, כי מה יש לי להעלב מזה שאנשים שאני לא סובלת, לא סובלים אותי?

ברור שהם לא סובלים אותי! אני משגעת פילים! אני ג'ינג'ית, אני קופצת מיד, ואני לא מסוגלת להתנהג בצביעות- להיות נחמדה ומאחורי הגב לרכל. אני לא מסוגלת לראות אותם עושים את זה.

אבל מעל הכל- אני לא אוהבת את עצמי. אני שונאת את העובדה שאני מתוכנתת שונה מכל מי שמסביבי. הם לא מסוגלים להבין.

וזה לא נעים להיות לבד,

אבל זה מוכר.

קשה להכניס משהו חדש אל החיים.

ולפעמים זה צורב,

לשבת לבד.

וזה מנקר בראש

אולי אני באמת לא נורמלית.