צִיפוֹר מֶשוּנָה

אני זאב בודד

כשהייתי גור זאבים

לא אהבתי את גורי אוכלי הנבלות

והלכתי לשחק לבד.

שכחתי איך משחקים ביחד,

ומתפשרים.

כשX אומרת לי שY אוהב אותי, זה לא הגיוני. זה לא מסתדר לי בראש.

קשה להאמין שמישהו יאהב אותי, סתם ככה, אחרי שיבלה איתי זמן.

זה לא הגיוני. כי אני לפעמים שונאת את עצמי. אני מעצבנת, וחמומת מוח.ולא יודעת לוותר, ולהיות חלק ממשהו אחר.

אין לי מקום להכיל את עצמי. אני משוגעת.

וזה לא שאני מצפה שמישהו יסתור את זה, אני חושבת שאולי אם אוציא את זה, זה יעבור.

ואני אפסיק להיות במגננה, ולהעלב, כי מה יש לי להעלב מזה שאנשים שאני לא סובלת, לא סובלים אותי?

ברור שהם לא סובלים אותי! אני משגעת פילים! אני ג'ינג'ית, אני קופצת מיד, ואני לא מסוגלת להתנהג בצביעות- להיות נחמדה ומאחורי הגב לרכל. אני לא מסוגלת לראות אותם עושים את זה.

אבל מעל הכל- אני לא אוהבת את עצמי. אני שונאת את העובדה שאני מתוכנתת שונה מכל מי שמסביבי. הם לא מסוגלים להבין.

וזה לא נעים להיות לבד,

אבל זה מוכר.

קשה להכניס משהו חדש אל החיים.

ולפעמים זה צורב,

לשבת לבד.

וזה מנקר בראש

אולי אני באמת לא נורמלית.

רציתי לחלוק איתכם את פיסת המידע הזאת,

העולם אולי נראה מקום רע ואכזר.

אבל יש בו אנשים שהם גם טובים.

יש בו רגעים שהם גם יפים.

אם לא היינו רואים את כל הרוע,

אם הטוב היה מצב סטטי,

אם כל הזמן היינו מאושרים...

אז לא היינו מעריכים את כל זה.

מסתבר, שאחרי שהחיים מפילים עלייך חרא, הדברים בסוף מסתדרים.

העננים חולפים והגשם מפסיק (לנוכח מזג האוויר התיאור הזה אירוני) והכל מסתדר.

אני חושבת שגם הסובבים אותי מרגישים איך אני פורחת מבפנים.

תודה לאנשים הטובים שפגשתי. שהנחתי להם להיכנס לחיי ולהוריד את המגגנות והגדרות.