צִיפוֹר מֶשוּנָה

אם לחיים היה מתלווה כפתור עצירה כנראה שרוב הזמן הייתי עוצרת.

לו השעון לא היה חייב להמשיך לדפוק קדימה.

זה מטורף, זה מטורף כמה זמן עבר מאז שפתחתי את הבלוג, אי שם בניבכי הזמן, עבר המון זמן מאז ובעצם זה לא הגיוני שהוא עבר כל כך מהר.

יש שיגרה מעייפת, ללכת לבי"ס- לחזור מהבי"ס- להכין שיעורי בית\ ללמוד למבחנים\ ללמוד לבגרויות- לאכול- לישון.

יום אחרי יום- כולם כה זהים אחד לשני שהחודשים מתערבבים לך ואתה מאבד את תחושת הזמן.

לפני כמה ימים, לפני כמה שבועות, אינך מודע לכמה זמן חלף.

לא פלא שאנחנו מתרפקים על חופשות. השיגרה חייבת להישבר.

כמו לחיות באחת מהמדינות החשוכות (פיזית), מכניס אותך לדיכאון כל חוסר השמש הזה ומייצר הרבה בלונדינים.

בעצם, תביאו את כל השלט.

גם יהיה נחמד לעשות REWIND, אם פיספסת משהו להחזיר.

לחזור אל משעולי הילדות ולתקן את הטעויות שלנו.

לפעמים אני תוהה- אם באחת מצומתי הדרכים הייתי פונה אחרת- מי הייתי היום?

אדם יותר טוב או פחות טוב? אדם שלם יותר?

אם למשל, הייתי מגיעה לסוכנות אמתית ולא מזויפת בילדותי אולי בכלל במקום לימודי המדע הייתי בוחרת בלימודי הבמה?

ואם כן, איפה הייתי באותו יקום מקביל.

כנראה שעדיין הייתי מדברת הרבה פילוסופיה ועושה פחות מדי מעשים.

גם להעביר קדימה את כל האירועים הרעים. אתה לפעמים רוצה שמשהו כבר יעבור. נניח שתקופת התיכון תעבור. אבל אם היית מעביר את כל מה שאתה רוצה לברוח ממנו קדימה היית מגלה שהזדקנת מהר יותר ממה ששמת לב.

אתה חייב את הדברים הרעים בחייך, אחרת לא תשים לב לדברים הטובים.

הטעויות האלה, השריטות, המכות- עיצבו את דמותך, לטוב ולרע.

ילדת ההד.