Windows to the Soul
קצת שירים, קצת מילים. |
| 5/2007
שקרים כמעט לבנים
רבנו [בערך] אתמול, כי העזתי לבקר אותו בקשר לסקס, והוא לא יכול לקבל את זה. הוא לא מסוגל להמשיך דיון, אפילו ויכוח, אם אני מבקרת אותו בקשר לסקס. הוא פשוט נאטם. אני שונאת את זה.
אז ירדתי לסלון, והדלקתי טלוויזיה. היה "אנג'ל", את הפרק The Cautionary Tale of Numero Cinco. שזה פרק די חמוד [אבל לא מהמועדפים שלי]. ראיתי. בכיתי. חיבקתי את החתול וניגבתי בו את הדמעות. מיותר לציין, זה חתול מאוד פאסיבי ;-) חיח. החזקתי את עצמי במקום עד סוף הפרק. ידעתי שאם אני אעלה חזרה אליו לפני שאני נרגעת כמו שצריך אני סתם אהיה עצבנית, ואז הוא יהיה לא סתם אטום, אלא ממש עצבני. אז חיכיתי עד סוף הפרק. ואז עליתי. והוא ביקש שאני אשאר איתו [הוא שיחק במחשב]. אז היה בסדר.
הכל אירית. זה הכל אירית. יש לי תחושה שאפילו הוא לא חושב עליה בתדירות שאני חושבת עליה. אקסיות. אלוהים, איזו צרה. ליתר דיוק, אקסית. זאת רק היא. אם היא לא הייתה מאוהבת בו. אם הוא לא היה אומר לי שהיא עדיין מושכת אותו מבחינה מינית... רק לא היה אומר לי. יכל להיות יותר טוב.
אז עלינו למעלה, ועינגתי אותו בשלל דרכים [שלא כללו שום איבר חוץ מהלשון שלי חיח... ], והלכנו לישון.
אני צריכה פסיכולוג. קשה לי עם הסיטואציה הביזארית הזאת.
אני מנסה.. אני כל כך מנסה להיות טובה, להיות נחמדה, לספוג הכל בלי להוציא את הרעל שבתוכי... וזה מאכל אותי... כל כך מנסה... אולי אני סתם יותר מדיי עסוקה בלהיות טובה. אולי זה לא שווה את זה.
איבדתי שוב את החשק לעשות משהו, כל דבר.
כוסאמק.
אולי זה באמת לא שווה את זה. אבל... אני מנסה להתנהג לאנשים, ובעיקר אליו, כמו שאני רוצה לקבל בחזרה. ואני לא לגמרי מקבלת את זה בחזרה. או לפחות, יש לי תחושה כזאת. ואני יודעת שזאת בעיקר תחושה. [הוי פסיכולוג יקר, איפה אתה??]
כמה מוזר. קפצתי מסביבה של אנשים שבה הייתי "פעם ראשונה" בכל מיני דברים. הייתי עולם חדש. הייתי בעלת משמעות. הייתי... משהו. אנשים אחרים היו... משהו. להכל הייתה משמעות. אולי אפילו יותר מדיי משמעות. קפצתי לעולם של אנשים שעושים סקס כל הזמן, שבו הרבה מביטויי האינטימיות שהייתי רגילה אליהם או שבכלל לא הספקתי להכיר לפני ג', אין להם משמעות בכלל. הכל כל כך... אקראי ותפל, זמני כל כך. אני לא מבינה איך אפשר לחיות ככה [עולמם של בני עשרים ומשהו].
אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה להישאר אני. אני רוצה להמשיך לייחס משמעות מוגזמת להכל. אני רוצה להיות מסוגלת לתת הרבה... בלי לחשוב על זה שהכל יכול להיעלם עוד חמש דקות. אני רוצה להיות חזקה מספיק כדי לא להיכנע לעולם הזה.
למי שעוד לא קלט, זה בלוג הקשקשת שלי. אין לי פסיכולוג, אז זה מה שיש לי במקום זה. lol חיח...
הייתי במקרה בבלוג של ילדה בת 15, שבמקרה קוראים גם לה אנה, אנורקסית של ממש. לא ידעתי... הילדה צריכה טיפול. המשקל שלה מתנדנד בשני קילו לכאן או לכאן [דבר נורמלי לכל הדעות], והיא נלחצת. וזה עצוב לי. והיא עושה צומות, והקוראות שלה מגיבות לה באהדה, בעידוד, בבקשות לעזרה לצומות שלהן. זה חולני. ויותר גרוע, היא חותכת. ואף אחד לא אומר לה כלום. האם זה פיקטיבי? זה לא נראה. יש תגובות שליליות גם. אז מה זה?
אוף. השמנתי. המשקל לא מראה את זה, אבל השומן מצטבר אצלי במקומות שהיו שחיפיים פעם. כמו בצד הפנימי של הירכיים. [כזה לפני המפשעה]. ובבטן. ובתחת. איכס בבטן!! אני שונאת את זה. אבל אני פדלעאה מכד להתעמל. אני רוצה שנפסיק לשבות כדי שיהיה שוב שיעור מחול מודרני. זה עשה לי טוב. אפילו שכל השרירים שלי נתפסו רצח אחרי זה. טוב נו. אולי נרוץ קצת היום עם האמ-פי-3.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
