השיעורים עברו יחסית מהר, לא למדנו
הרבה, חוץ מהמורה למתמטיקה שלא הסכים לבזבז אפילו חמש דקות על הכירות וכך היה
שהתחלנו כבר היום את החומר החדש.
היום היה גם יחסית קצר, כי זה הוא
היום הראשון ללימודים, החליטו לקצר אותו בשלוש או ארבע שעות, והייתי דיי שמחה כי
למרות החסרונות שבביה"ס והילדים המוזרים וחסרי הנימוס, אני נורא נהניתי.
אפילו זה שתום כל הזמן שלח אליי
מבט מחורר, לא היה לי ממש אכפת, כי הוא קיבל מה שהגיע לו.
בסוף
הלימודים, לוסי הצטרפה אליי ואילו מקס היה צריך להישאר לדבר עם חבריו.
"למקס
יש חברה?" שאלתי את לוסי לפני שחשבתי על זה פעמיים.
לוסי
הביטה עליי וחייכה, "כן, יש לו, והוא מאוד אוהב אותה, אבל היא לא גרה כאן
יותר. היא עברה לעיר אחרת, דיי רחוקה מכאן, הוא לא אמר לי לאן בדיוק, אבל הוא שומר
איתה על קשר כבר יותר משנה".
מפתיע,
מקס לא נראה הטיפוס הרומנטי, אבל בהחלט אפשר לתת לו נקודה על ההתחשבות והאמינות
שלו כלפי בחורה שגרה רחוק ממנו ועדיין נפגש איתה.
"אז...מה
הקשר שלך ועם מקס?" שאלתי, מחייכת אליה בחזרה,
"אנחנו
בני דודים, מקס הוא ידיד טוב שלי מאז שנולדנו" אמרה, "אפשר לומר שהוא
ממש כמו אח גדול בשבילי" הוסיפה וצחקקה.
כשיצאנו
משער ביה"ס, לוסי נראתה מופתעת מהשומרים המגודלים שבאו לקראתי ונעצרו מולי,
אבל לא נראה היה שהיא מפחדת. הסברתי לשומרי הראש שלי שזאת חברה, והם הנהנו בלי
לענות.
"שלום" אמרה לוסי בעליזות.
הבטתי בלוסי בגיחוך, "את לא מפחדת מהם? שאלתי,
היא הסתכלה עליי באי אמון, "למה שאני אפחד? גם הם היו פעם תינוקות וגם בני גילנו לא?" שאלה והחלה לדלג קדימה.
"גברת אנג'ל, את בטוחה שהיא לא מסוכנת?" שאל אחד השומרים במבוכה.
מסוכנת היא לא, אבל עדיין חשבתי שלוסי היא בנאדם מוזר ואולי אחד האנשים הכי מיוחדים שפגשתי עד היום.
הצטרפתי אליה והלכנו יחד הביתה כשבחצי הדרך היא פנתה שמאלה, ואמרה שלום.
***
~באחוזת ג'נסון הרחק מהעיר הגדולה~
החדרים באחוזה היו שחורים, או ליתר דיוק שרופים. על התקרה האחד מהחדרים היו מצוירים כוכבים שחלקם היו דהויים, אבל לאנשים כמוהו זה היה בהחלט המקום המושלם.
באותו רגע התחולל ויכוח סוער.
"אמרתי להרוג אותה! מה לא ברור?!" צעק הקול הקר בחשיכה שהדהד ברחבי האחוזה הריקה כמעט.
"אני מצטער אבל אני לא יכלתי ל..." האיש שנראה בשנות השלושים לחייו, כרע ברך וכיסה את פניו עם ידיו, "היא לא יכולה למות...היא חברה טובה שלי, ואם היא תמות אני..."
"מספיק! אני לא רוצה לשמוע יותר שום דבר דומה בעניין!. אתה כבר לא קיים בעולם הזה! אתה צעצוע!....צעצוע שלי. ואם..." אמר הקול הקר, והוסיף, "ואם אתה לא הולך לעשות זאת, אהרוג אותך יחד איתה!!".
האיש החל לרעוד ודמעות נקבו בעינייו, משום שידע שזה הסוף שלו וחיכה למכה הבאה או לניצוץ של האש שתשרוף אותו, אבל אז נשמעו צעדים מאחורי האיש והוא פלט יבבה מפיו, בעודו זוחל כמה שיותר רחוק מהכיוון ממנו מגיעים הצעדים, אך מצד שני, מזכיר לעצמו לא להיכנס לחשכה בה נמצא אדונו הזועם.
"תרגע בק, זה אני." נשמע קול של נער צעיר.
"מה אתה עושה כאן?" שאל הקול הקר בכעס, "אמרתי שאני לא מעוניין במבקרים בזמן שאני עובד!".
"הבן שלך גם חלק מה'מבקרים'?" שאל הצעיר.
הקול הקר שתק, אך נשימתו נשמעה וכעסו הורגש באווירה הקר.
"אני יכול לעשות את המשימה." אמר הנער הצעיר שפניו הוסתרו בחשיכה.
האיש שהצטופף קודם לכן במקומו, נעמד ורץ אל הנער, "בבקשה! אני לא רוצה שהיא תמות! תעזור לי! אני בחיים לא אסלח לעצמי אם היא תמות".
הנער נאנח, "אני לא יכול לעשות את זה בק, זה הגורל שלה. אם היא לא תמות עכשיו, יהיה לה גורל הרבה יותר גרוע מזה."
"לא!...אבל...מה אם אני...מה אם אני אתן לה את חיי? מה אם אתן לה את שארית השנים שנשארו לי לחיות?".
הקול הקר בחשיכה החל לצחוק בפרעות, "אתה באמת מוכן לתת את השנים שלך לבת אנוש מסכנה?, אתה יודע מה יהיו ההשלכות לא כן?" שאל הקול הקר.
"אני מוכן להסתכן" אמר בק.
"מה אם יקרה לה משהו אחרי זה?" שאל הנער, אבל לא פנה אל בק,
שוב נשמע צחוק מקפיא, "כשהשנים שהוא ייתן לה יסתיימו, היא תמות, זה יכול להיות מכל דבר."
"ומה איתך בק?" שאל הנער בכעס, "אתה לא רוצה לחיות בעולם שלנו?, אתה מוכן לוותר את חייך למען בת אנוש?".
בק רעד, "אתה לא מבין...היא הייתה הרבה יותר מחברה טובה, היא הייתה כמו אחות גדולה בשבילי..."
הנער הביט מעלה, אל כיוון המקום הכי חשוך בחדר, "אתה הולך לעשות את זה?...מתי?".
נשמע גיחוך מרושע, "מתי אתה רוצה בק?"
בק הביט מטה ומלמל, "אני רוצה לעשות את זה עכשיו, אבל..."
"יש לך עוד בקשות?!" שאל הקול בכעס מאיים.
"אני רוצה שמייק, לא יהיה כאן" אמר בק והביט על הנער שצעד קדימה אל פס האור הבודד בחדר שגילה את עיניו.
הקול המרושע החל לצחוק בקול רם וכמה רגעים לאחר מכן נשמעה טריקת דלת בעוד שליד בק מרחפת לה נוצה חצי שחורה וחצי לבנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mariastory