נכנס הביתה.

שרה שם.

שרה?!?!?!

עוד מישהי לידה.

הם שניהן מסתכלות עליי.

אני שואל איפה אבא והן אומרות לי שהלך. עם מיכל. ובאו לעשות ביביסיטר. וכבר הן מתארגנות כי אני באתי וכי לא צריך אותן. וכי חיים ישן כבר.

ואני מחפש תירוץ, רק כדי שהיא תישאר, "ואם הוא יתעורר לי?"

"אז תתקשר אליי" ומשאירה את המספר של הבית.

היא פותחת את הדלת, שכבר במילא היתה חצי פתוחה, ואז, פשוט בנס, שומעים בכי מהחדר שלו. של חיים.

אנחנו צוחקים, והיא מניחה את התיק שלה על השולחן ורצה לחדר, חוזרת עם חיים בידים, ומתיישבת על הספה, קצת רחוק ממני.

חיים נשען עליה על הכתף ומביט בי. אחרי זה מבקש בתנועות  ידיים להגיע אליי. אני לוקח אותו.

"אתה רואה, אתה יכול להסתדר" החברה הקרציה שלה אומרת

"ציבי!" שרה מעירה לה.

וציבי שותקת ונשענת על הקיר.

בכלל, מה זה השם הזה? ציבי? ציווי? או איך שלא כותבים את זה.

וציבי הרבה יותר יפה. הרבה יותר. עם שיער בלונדיני ועיני תכלת.

אבל שרה, שרה מיוחדת יותר. היא לא מתאפרת, ולא הולכת עם בגדיים אופנתיים-ובכל זאת היא שרה.

הרבה יותר ממנה.

"מתי אבא שלי צריך להגיע?" אני שואל  ושרה מסבירה שעוד שעה בערך.

"אז אולי ניקח את חיים אלינו?" ציבי אומרת. ושרה מסתכלת עליי

באמת! איזה רעיון!

"אני צריך לשאול את אבא" אומר, מוסר לשרה את חיים ונוגע בה קצת.

כמה עדינות.

אני קם באיטיות לטלפון. מרים אותו. מחייג. לאט. יש לי ברירה.

על השולחן התיק הקטן של שרה, ממנו יוצאות כמה מחברות.

אני מביט בשניהם, הן מנהלות שיחה שקטה. ואבא לא עונה.

את החיוך שעולה על שפתיי אני לא יכול למחוק.

ואני מודיע להן שאבי לא עונה. וציבי נאנחת.

אז הן אומרות שבכל אופן הם יקחו אותו איתן, ואני עצוב

ואז...

כן. הוא שוב היה איתי. שוב הוכיח את נוכחותו.-אלוקים.

וחיים התחיל לבכות כשהם יצאו מן הדלת.

כלומר, אין ברירה, אלא שלפי רצונו הן ישארו פה. :)

שניהן נכנסות לבית, הדלת כבר חצי פתוחה (לפי ההלכה). אני מתיישב על הספה.

ציבי בליית ברירה מוציאה את אחת המחברות מהתיק ומתחילה ללמוד עם שרה.

היסטוריה.

חיים מתיישב לשרה על הברכיים ושניהן לומדות.

על השואה.

ואז ציבי מתחילה בקול הצפצפני שלה: "דומאות לגבורה יהודית בזמן חורבן יהדות אירופה"  ומספרת סיפור, על אישה, בשואה, שרגע לפני ששלחו אותה להשמדה, ביקשה מאחד העובדים היהודים סכין. והאיש לא הביא לה. ואז בא חייל גרמני, ושאל אותה מה היא רוצה, והיא, בנחישות בקשה מהחייל סכין. והחייל הביא לה, והאישה, התכופפה לערמת סחבות שהיתה על הריצפה, ושם התגלה תינוק. במהירות היא מלה את בנה, הרימה אותו אל השמים ואמרה "אלוקים, אתה הבאת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך ילד יהודי!"

ואחרי כמה דקות, היא ובנה לא היו בין החיים.

הסתכלתי על שרה.

 שרה עליי.

ציבי ממשיכה בנאום, בשקט.

חיים משחק במכונית. על הברכיים שלה שרה.

ואז היא משפילה את עיניה. וגם אני.

משהו קרה שם.

משהו היה. 

אני חושב הרבה  על הסיפור הזה. המון. איך גם ברגעים שהאישה היתה אמורה לאבד את שפויותה היא נשארת רעננה בדעותיה. באמונה שלה. מה גרם לה, דקות לפני המוות הידוע, לשמור על שפיות? להאמין עדיין באלוקים?

ואחרי כמה דקות, דלת הבית נפתחת,

אבא  ומיכל נכנסים.

הקדימו.

שרה וציבי נעמדות על רגליהן, וחיים כבר בידיה של מיכל.

זהו, הן הולכות, לוקחות את התיק הקטן, שרה מסובבת את ראשה אליי, מביטה בי לרגע קט, ואז יוצאת יחד עם ציבי.

נגמר.

***

יום הצעמאות-חשבתי שאשר לבד בגלל הגבס, אבל בסיבות 12 הפתיעו אותו חברים והתפלשו לי על החדר. והביאו בירות ועוד כמה דבירם.

סיגריות בשפע-אגב-אני לא נורגע בסיגריות כבר חודש וחצי בערך (ויפי לי!)

והיה כיף.

והיה עוד משהו. והרגשתי שעשיתי רע-לו.

והוא אמר שזה בסדר, ושלהפך-זה טוב. וביקשתי שרק לא יראה את זה כמשהו אחר.

והוא הבין.

ורחלי-נשמתי-"הבא להיטהר מסייעים לו" (=משפט שמאיר לימד אותי) "מזל טוב"

אוהב-יואלי