שכרון מעמקים

תכלס, נראה לי שנפרדתי מהבלוג הזה כבר די מזמן. הפוסט האחרון כאן היה בדיוק לפני שנה, לפני זה אין ספק שהזנחתי אבל תמיד כתבתי משהו פעם בכמה חודשים. מאז נראה שבאמת סגרתי את הבסטה, המקום הזה והבלוג שלי ספציפית תמיד יתקשר לי להרס עצמי ולתקופות האפלות בחיי, כי אלו התקופות היחידות שבאמת הצלחתי לכתוב בהן. אני לא רוצה שכתיבה תתקשר לי לדיכאון, ותמיד אהבתי את האפשרות לחזור לכתוב כאן, בדף חדש. כי זה בכל זאת סוג של בית. סוג של חממה, אינקובטור. זה כאילו התבשלתי כאן במשך שנים ארוכות ומייגעות עד שיצאתי לעולם האמיתי, חזקה יותר, נכונה יותר, חדורת מטרה וכבר לא כל-כך אבודה כמו פעם.

כן, מי היה מאמין. היום אני יכולה להגיד בלב שלם ששמתי הכל מאחוריי. שורש ההרס העצמי, דפוסי הקורבנות והאשמה, חוסר המשמעות, האימפולסיביות והחרדה הקיומית. התפתחתי ברמה האישית והרוחנית לבלי היכר (תרגעו, לא בקטע דתי או משהו), והיום אני גאה לספר שאני במקום טוב יותר מאי פעם. תמיד יהיה שמץ של אפלה עמוק בפנים, אבל זו אותה אפלה שבנתה אותי, הביאה אותי לחקור, לא להתפשר ולהתפתח עד למקום שאני נמצאת בו היום. אותה אומללות שדחפה אותי להבין את עצמי והעולם טוב יותר, מכל-כך הרבה זוויות שונות. שגרמה לי לרכבות הרים רגשיות ומוחשיות, עד שהבנתי מה טוב עבורי. והמסע ממשיך וממשיך תמיד.

אני מאושרת. באמת, באמת מאושרת. תמיד האמנתי בעצמי ולבסוף גם הוכחתי לעצמי שאני יכולה. אני יכולה ליצור לעצמי את המציאות המדוייקת ביותר עבורי, אני יכולה לרפא את המקומות החשוכים ביותר בלב שלי, אני יכולה להתמודד בגבורה עם כל סיטואציה שלא תהיה, יש מקום לכל הרגשות. פעם חשבתי שרק מתוך האומללות אני יכולה להרגיש באמת, שרק הצד הזה של הספקטרום משקף את המציאות המרה, נטולת המסכות והפילטרים. האמנתי שכל מי שמשתף פעולה בעיניים עצומות עם ההצגה היומית, הפתאטית והעצובה הזו שנקראת החיים המודרניים, הוא לא יותר מליצן אווילי.

אני עדיין חושבת כך לפעמים, אבל ניתנה לי הזדמנות מדהימה, יחידה במינה, לנתב את החיים שלי לכל מקום שרק אחשוק בו. אני יכולה לטייל ולעולם לא לחזור, אני יכולה לגור בים על סירה, לצפות בשקיעה כל ערב ולהאזין לשחפים הרועשים. אני יכולה לחיות בעיר הגדולה, בדירה מעוצבת אדריכלית, לצאת כל סופ"ש ופשוט להנות ולחיות את החיים הבוהמיים. אני יכולה לגור קרוב אל הטבע, בספינת אדמה שאבנה לי בעצמי, מפחיות ובקבוקים וצמיגים ישנים, עם גינת מאכל ולוח סולארי על הגג, ומלא מלא בעלי חיים. אני יכולה לנגן, אני יכולה לגלוש, אני יכולה לשיר, אני יכולה לרקוד, אני יכולה לשתול עצים ופרחים וירקות ועלים, אני יכולה לחלום ולהגשים, לבנות ולהקים, לצייר ולצבוע מחדש כל דף ודף בחיים שלי. אני יכולה ליצור, אני יכולה לרקום, לכתוב ולשכתב כל פרט ופרט. הכל דינאמי ומחכה רק בשבילי. וגם ברגעים של עצב ובילבול, הבחירה היא תמיד בידיי.

לקחתי אחריות מלאה על המציאות שלי, על הבחירות שלי. על מי שאני ועל מי שאני רוצה להיות, על אני של פעם, אני של היום ואני של העתיד.

אני יודעת שלא משנה מה יקרה אני בשליטה, אני כאן בשביל עצמי, היום יש לי את הכלים להיות באמת. ואני מודה לעצמי על זה כל פעם מחדש.

ישראבלוג היה חלק בלתי נפרד משנות ההתבגרות שלי, מקום לחיבוק וירטואלי, מילה טובה, או סתם ידיעה שאני לא לבד.

הרבה דברים קשים מתועדים כאן, בבלוג הזה. התלבטתי מאוד אם לגבות או לשחרר, אני לא מדחיקה את התקופה הזו, היא חלק משמעותי ובסיסי ממי שאני ובלעדיה לא הייתי מי שאני היום, לא הייתי בוגרת וחזקה כל-כך. ובכל זאת, אלו המון זכרונות קשים, מעשים שאני לא גאה בהם, חורים שחורים עמוקים ומפחידים באמת. אבל מי יודע? אולי כשאהיה בת 90 אקרא על האישפוזים שלי בגיל הטיפש עשרה, אצקצק בלשון ואומר לעצמי: "אוי וויי..."

כמובן שחיטטתי רבות בפוסטים ישנים, אני לא מצטערת בשביל עצמי, גם לא כאב לי כבר לקרוא גם את החלקים הקשים שעברתי. אני שמחה שתיעדתי, זה נתן לי מפלט ופרספקטיבה רחבה יותר על הדברים. אני מאמינה שאמשיך לכתוב, סגירת ישראבלוג הזכירה לי כמה זה תרם לי והווה חלק משמעותי בהתפתחות ובלמידה העצמית שלי. מעניין איך זה יהיה לכתוב ממקום חיובי, ממקום בריא וטוב. על מה אכתוב?

על בן הזוג המתוק שלי? על הבית המשותף שלנו, החיים עם החתולה המצחיקה והמשוגעת שלנו? אשתף מתכונים לבראוניז ללא גלוטן וללא סוכר? אעלה תמונות של פירות, חתולים ועציצים? אתלונן על לימודי התיכנות? על העבודה מהמחשב וכל החיפושים הסוטים שאנשים מקליטים בתוכנה שאני מתמללת? אכתוב על פסטיבלים, על מסיבות, על חו"ל, על אהבה ועל אמון, התפתחות אישית, רגשות, תהיות הערות והארות.

לא משנה על מה אכתוב, אשמח לקחת את ההפוגה הזו לעצמי, כמו בימים הטובים (או יותר נכון, הפחות טובים )

עד אז,

תודה לכל מי שקרא אותי

תודה לתגובות הנאצה

לחיבוק העצוב ולחיבוק השמח

להמלצת העורכים

ולכל החברים 3>

אני הייתי אקסטזי