*+*סיפורי פיות*+*

טוב, אז ביום שני התחילו החזרות להפקות הקטנות של הי"בניקים..ואני, כיודניקית מושבעת, איך לא- צוות טכני!

אבל לא סתם בצוות הטכני, הפעם הלכתי על זה בגדול- אני בתאורה! מי שלא ממש מבין בכל הקטע, תאורה זה תפקיד מאוד נחשק וכייפי במיוחד.

אז החזרות התחילו, ולמדתי לעבוד על המחשב תאורה- מגניב ביותר.

והכרתי עוד אנשיםחדשים- מה שבד"כ קורה לי כל פעם שאני יוצאת מהדלת של החדר שלי והלאה.

ובאמת שממש סבבה לי.

בהתחלה תלינו את כל הפנסים (20 סה"כ- זה נחשב המון), סידרנו את הבמה, צבענו, עשינו את הקיואים (=איך התאורה תיראה בדיוק בכל סצנה) הגענו ל-90 קיואים בערך..שזה פול..ועבדנו על זה באמת קשה.

הבצפר ננעל בשעה 10 בלילה, התיכנון המקורי היה להישאר עד שנסיים מה שאמור היה להיות בסביבות הבוקר המוקדמות, אבל מכיוון שיש לנו מנהל חסר חיים ו\או חסר משפחה הוא החליט לעשות סיורים לייליים בבית הספר (?! וואט דה פאק גורם לבן אדם לבוא לבית הספר שהוא מנהל אותו באמצע הלילה אין לי מושג, אבל יש חשד קל לרומן סודי עם אחת המנקות הערביות..)

אז קיפלנו את הבאסטה ב-11 וחצי בלילה..מה שע"פ החישוב שלי אומר שהייתי בבית הספר 16 שעות ברצף בלי הפסקה ללכת הבייתה.

אבל רציני שלא הרגשתי את הזמן זז והיה לי הכי כיף שיש.

על הבמה שלנו מפוזרים המון ניירות כחלק מהתפאורה אז החלטנו להדביק אותם, ומכיוון שזה לא ממש אפשרי להדביק אותם לרצפה הדבקנו את זה על ניילון שבמעוד מועד הודבק על הריצפה.

בסביבות 7 וחצי בערב הדבק נגמר (כמה מפתיע) ובגלל שלא היה אפחד מהגזברות בכזו שעה בבית ספר אני ואחת הי"בניקיות נסענו לקניון לקנות.

יש לה אוטו מגניב במיוחד, והיא אחת האנשים הכי קרועים ביקום! היא אשכרה שכחה את הנעלים שלה בבצפר אז היא פשוט הלכה יחפה באמצע הקניון בטענה שהיא שונאת נעליים ושככה הכי טבעי להסתובב..(לכו תבינו..כל אחד עם השיגעונות הקטנים שלו.

אז מחר ובכלל בשבועיים הקרובים אני אהיה בחזרות ברוב שעות היום שלי (=משמע, אין חיים אחרים מלבד תאטרון בזמן הקרוב..)

דיברתי איתו,

פעם ראשונה אחרי שהחלטתי לנסות לתפוס קצת מרחק..מה שלא היה קשה בהתחשב בעובדה שהוא היה עסוק בהפקה של המגמה שלו.

בשבועיים האחרונים, אחרי שההפקות שלו נגמרו, היה באמת קשה..אבל השתדלתי פשוט להתעלם כמה שיותר כשאני חוזרת ומשננת לעצמי במוח שאני צריכה לתת לו זמן להרגיש שאני חסרה לו ושאם הוא לא ירגיש בחסרוני כנראה כל מה שהיה ב-8 חודשים האחרונים היה סתם בזבוז זמן על קטע סתמי.

הוא הרגיש שאני חסרה.

או לפחות זה מה שהוא גרם לי להרגיש שהוא מרגיש..אופייני לו להרגיש מה אני רוצה שהוא ירגיש ואז לגרום לי לחשוב שזה מה שהוא מרגיש..

אני אקנה את הסיפור הפעם, רק כי הוא ממש התעקש.

הוא ביקש ממני להתקשר אליו לפני כמה ימים, אמרתי לו שאם הוא רוצה שיתקשר אלי הוא.

הוא לא התקשר.

אני לא התקשרתי.

-כמה ימים עברו-.

הוא התקשר..

לא עניתי..

אבל חזרתי אליו..אחרי 5 דקות של שיחה שטחית ביותר אמרתי לו שאני אחזור אליו.

לא חזרתי.

אז הרגשתי אשמה והתקשרתי אליו היום..

דיברנו רבע שעה פחות או יותר..והוא אמר שהוא יתקשר יותר מאוחר.

הוא לא התקשר..וכנראה שכבר לא יתקשר היום.

בכל מקרה, הפעם הבאה שאני אראה אותו תהיה אחרי חופשת פסח שע"פ חישוב מהיר תהיה עוד 3 שבועות ואולי קצת יותר.

זה מספיק זמן בשביל לדעת אם אני באמת חשובה לו או לא.

המבחן האמיתי, אם אני אהיה חסרה לו- הוא ינסה ליצור איתי קשר.

אם לא..-פשוט הוא יתן לנו לשכוח מכל מה שהיה.

למרות שלפי טענתו, הוכחתי לו שאני בן אדם טוב, אז כל מה שאני אעשה יהיה נכון גם בעינייו...

ביניינו - פאקינג בולשיט.

לא נורא, התרגלתי.

אני עדיין לא מבינה למה אני בכלל כותבת עליו פה..כנראה שהוא יותר מידי חשוב לי.

ולסיום- שיר של אביתר בנאי, שהוא שלח לי..מילים מוזרות שמספרות הרבה:

"תשכבי על הרצפה בארבעים מעלות מאה אחוז לחות
למה פוחדת אני לא אעשה לך שום דבר רע
רק דלת נועל ושקט לא לדבר
חולצה שלך תני לי ביד אסחט הזיעה ואקרר פני
שמלה נגזור במספריים נזהר שלא לשרוט לך את העור
חם לי מר לי תיכף נתחיל לשחק
תני לי את היד שלך
נקשור אל הפסנתר
ומשחקים משחקים
ביני ובין הרצפה את מוחה דמעה
הגוף צחק הגוף צעק שוב שקט והשעון נשמע כמו אנחה
נגבי את האף פתחי את הפה אני בא עוד פעם
משחק אחרון ודי
אקדח קטן מהכיס נוציא ונדרוך
כדור אחד קצר בשקט
גוף הופך גופה
כולם בוכים, כולם בוכים
אמא שלך בוכה אני רוצה את אמא שלי"