העולם של ללי

אני זוכרת בבירור את נקודת השפל של חיי זה היה לא ממזמן..

כשנכנסתי הביתה הכאב הציף אותי, אני זוכרת שחיפשתי למי להושיט יד למי לפנות, מישהו לדבר איתו.. חיפשתי את האחד והוא לא היה שם.

והכאב לא מרפה אוכל אותי מבפנים כמו חומצה 

"אלוהים תעזור לי" בכיתי "תעלים את הכאב" צרחתי אבל לא יצא קול.. כל מה שרציתי זה שהכאב יעלם. פתאום היה לי רעיון, חיפשתי כמו אחוזת טירוף מגרה מגרה אני זוכרת ששמרתי אותם איפשהו.. אהה מצאתי..

לקחתי אותם כאילו אחזה ידי בזהב. סידרתי אותם בשורות כמו חיילים. "מה את עושה?!" חשבתי בזמן שאני ממקמת כל כדור במקומו ומסתכלת על הצבעים, כל כך יפים ובוהקים וכל אחד מהם מחזיק הבטחה להקהות את הכאב. 

עצרתי לרגע וקמתי בפתאומיות רק כדי לקחת את הזמן ולחשוב אבל הדמעות והרגשות הציפו אותי רציתי להתקשר אבל לא היה לי למי.. מי היה מבין אותי מבלי לשפוט? רציתי לדבר אבל מי ירצה להקשיב? זה בדיוק מה שגרם לכל זה המקור לכל הבעיות.

קיוויתי שמישהו יכנס דרך הדלת ויעצור אותי שיקח אותי אל בין זרועותיו ויחבק אותי חזק כפי שמעולם לא חיבקו אותי, כדי להעלים את תחושת הבדידות כדי לתת לי מעט כוח להמשיך.. אבל זה לא קרה עמדתי במטבח "מים.." חשבתי וחזרתי למסדר הצבעוני שחיכה לי בסלון כשכוס מים בידי.. מבט אחד ונזכרתי כמה זה כואב. שוב כל אשר ביקשה נפשי זה שהכאב יעלם לא להרגיש.. לפעמים נדמה לי שאני אוכלת חריף רק כדי להרגיש את הכאב במקום אחר.. אבל זה כבר לא עוזר.

מצויידת בכוס מים פושרים נטלתי שני כדורים, חיילים אמיצים ... נתחיל בכם חשבתי אולי זה יספיק.. בלעתי אותם במהירות. אך אלה לא השפיעו מהר מספיק.."אוף, כאב, תעלם!!!!!" לקחתי ביד רועדת עוד שניים אולי כאב כזה צריך מינון גבוה יותר, ספרתי 6 והכאב עדיין שם..

"אני אחכה" חשבתי אולי לוקח לזה זמן להשפיע. אני לא באמת רוצה למות רק להקהות את הכאב ניסיתי לשכנע את עצמי.. 

ישבתי על הכורסא כשדמעות זולגות מעיניי.. עברה חצי שעה.. והרגשתי שאני שוקעת.. העיניים כבדות והעייפות תופסת את מקומו של הכאב.. זה מצליח חשבתי עוד רגע ואני לא ארגיש בו עוד, ונרדמתי.. שקעתי לשינה ללא חלום ללא רגשות רק עייפות נעלמתי לכמה שעות למקום ללא כאב..

אני מתביישת לספר עוד יחשבו אותי למשוגעת, ואולי אני כזאת?....