ריקנות

אני רוצה להאמין שהכל בסדר , ואנחנו נעבור את זה , ונדבר את זה עד שזה יעבור , שאני אפסיק לבכות מכל כנות , נמאס כבר. 

משהו כאן שונה במבט שלך , משהו בין אכזבה לכעס , ואני שונאת את זה שאני יודעת מה גורם לזה ואין לי את האומץ לשנות את זה . 

אולי . ממש בקרוב , חכה רק עוד טיפה .

אבל עדיין יש את המבט שאני כלכך אוהבת , אז לא הכל אבוד . 

ואני עדיין רוצה רק להסתכל עלייך וזהו . ואופ . למה אני כלכך מפחדת ? 

מה יקרה לי אם אני אפול לרגלייך ואדבר על רגשותיי ? הלא הבטחת להרים אותי , לטפוס , שאני לא אפגע , שאתה שם , למה כלכך קשה לי להאמין בזה .

הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותך על שטות שכזאת .

אני יכולה , אנחנו יכולים (אני מקווה) לסדר את הדברים מחדש , ללמוד מחדש אחד את השני , לאט לאט ,אוקיי? 

והמוות הזה בעיניים שלך כשאני אומרת לא , זה מה שרע לי כשאני מסרבת , לא זה שזה מוריד לי , המבט מוריד לי לא עצם הסירוב .

כואב לי שבמקום לדבר , אני מדברת בראש , וכותבת פה , אני לא רוצה ככה .

אני רוצה שתדע הכל , ובאותו הזמן אני קצת מפחדת שתחליט שאני לא בשבילך .

למרות שאתה מבטיח שלא יכול לקרות דבר כזה .

וכל הפוסט עלייך , תראה מה עשית .

ותראו אותי בקושי יוצאת , אני שונאת את זה . 

ועוד יותר שונאת את העובדה שרע לך עם חברים שלך ואין לי מה להגיד על כך .

והמשפט הזה 

אין לי מה להגיד לך 

כלכך כואב , ברמות חדשות .

כאילו שזהו , אין עוד מה להגיד , שזהו נגמר . 

ואני כלכך לא רוצה את זה .

והגיע הזמן לגדל ביצים , לדבר כמו בן אדם ,לנשום עמוק ולראות מה אני באמת מרגישה .