(אזהרה פוסט ארוך ומייגע (כבר שכחתי מתי כתבתי בגלוי כל כך על משו שמפריע לי ככה))
לא יודע למה זה קורה אבל אני פשוט לא שייך לעולם הזה...וזה לא סתם צומי או משו זה נכון.
אני לא מבין מה לא בסדר ,אני מסתכל על הרשימה שבצד שמאל,וחושב על עוד כמה אנשים.
כל פעם שאני נמצא עם אחד מהם(חוץ משני אנשים מהרשימה) אני יכול לנהל שיחה איך שבא לי ולדבר על מה שבא לי ולהיות הכי פתוח בעולם,אבל כשזה כבר יותר משניים,שלושה במקרה הטוב ארבעה,אני מרגיש לא שייך ולא משנה כמה אני אוהב את אותם אנשים,אני לא שייך,ומרגיש שאני לא יכול לדבר על הכל(אם בכלל) וזה מעצבן אותי.
שאלתי אנשים שאמרו לי שהבעיה היא ב"פחד קהל" או"חוסר ביטחון עצמי" או לא יודע מה,אבל זה לא זה! זה יותר מורכב,אם עמדתי מול 10-12 ילדים בתור מדריך והדרכתי אותם אז אין מצב שאני מול פחות אנשים ופתאום כן יש לי "פחד במה".
לא רק שזה גורם לי להתעצבן כשיש מסביב אנשים נחמדים שאני לא מצליח לתקשר איתם,זה גורם לי לשנוא את אותם אנשים שהם בדיוק כמוני(!!!) שלא מוצאים את מקומם,ואלו בדרך כלל אנשים שאני לא מסתדר איתם מסיבות קודמות, אז הם באים פתאום ואם במקרה עד עכשיו העזתי להוציא מהפה שלי כמה שטויות או משו קטן אפילו כשהם באים אני שותק לגמרי,זו לא אשמתם אבל זו גם לא אשמתי.
אחר כך באים אליי אנשים ואומרים שאני אדיש,שקט מידי,סנוב,מגעיל עליהם ובלה' וזה בעיקר בגלל זה.
לפעמים אפילו הכעס הזה נשאר אצלי כי אפעם אין לי לב להגיד לאותם אנשים שנתקעים "עופו מפה" חוץ מזה שזה מגעיל ולא אשמתם אולי גם אני היחיד שזה מפריע לו ואז אני צריך ללכת,ואז אני קם הולך נשאר כועס לא אומר כלום...ואז הכעס בא לבן הראשון שמעצבן אותי,ובגלל זה בדרך כלל ריבים שלי נמשכים חודשיים ארוכים.
השנה ניסיתי משו חדש וניסיתי בעצמי "להיכנס" לתוך קבוצת אנשים מסויימת(לא רצתי אליהם הם ישבו והזמינו אותי לבוא איתם אז זה ניהיה הרגל"),זה נכשל אני יושב עם אותה קבוצה של אנשים ומדבר במקרה הטוב עם שניים מהם כשהם במין פיצול וכשלא אני פשוט יושב ושותק,עד שמישו מהם שואל אותי משו,וזה לא קורה הרבה.
התלוננתי וניסיתי לשנות את זה לא פעם,ולא פעמיים.
אמרתי "ממחר אני אנסה לאהוב את עצמי איך שאני" או "ממחר אני אדבר כל הזמן ואם לא יהיה לי מה להגיד אני פשוט אגיד שטויות" וכו',אבל שום דבר לא עובד אני כבר ממש מיואש.=(
פעם הכל היה שונה... הייתה לי קבוצת חברים אחת שכולם היו חברים ודיברתי והכל היה בסדר,למה התבגרנו בצורה כל כך שונה?
למה לראות אחדים מהם הולכים מכות עם אנשים כי הם העיזו לעבור ברחוב משעשע אותם ולי זה גורם בחילה?
איך זה שאפילו שילד קטן ממני שאני בטוח שאני חזק יותר ממנו רוצה להרביץ לי אני מבקש מהם לסדר את זה אם אני לא מצליח במילים?
ולמה מכבוד עצמי לא אכפת לי בגרוש כשהם כל הזמן מדברים במונחים ההם?
למה אני חלק מהם בתור ערסים והם רואים אותי בתור פריק?
ואיך זה שאני כל כך לא אוהב שהם קוראים לי ככה וגם הם לא אוהבים את הכינוי שהממצאתי להם?
מתי הכל השתנה?
ואיך עם כל השינויים האלה, עם חלק מהם נשאר קשר?
אבל הכי גרוע זה השנאה הזו,אוי השנאה.
פעם הייתי שונא אנשים רק כשהרביצו לי,עכשיו כל דבר גורם לי לשנוא.
ואיכשהו אני מניח שגם פתחתי דלת לאנשים לשנוא אותי הרבה יותר בקלות.
אני כבר רואה איך בן אדם שונא אותי כי הוא ראה אותי פעם אחת מחזיק בקבוק בירה ביד,ואני גם מתחיל ממש לאהוב אותו ועל מה? איזה שטויות גרררר.
ובבקשה אל תגיבו לי עכשיו "לנו אתה כן חשוב,ואתה כן חלק מאיתנו" הכל זה שקר,אני רואה בדיוק איפה מי אני ואיפה אני עומד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
