רוצח סדרתי חותך אותך לחמישים חתיכות ואמא שלך דואגת שלא יחשבו שהיית זונה |
| 6/2010
פסוט עמוק בגובה ים המלח
זה הולך להישמע ממש קיטשי, אבל מי שבאמת איכפת לו ממך, לא צריך לבוא להיות החבר הכי טוב שלך וכאילו לדבר על הכל
הספיק לי רק השורה במייל שהיא כתבה לי, שהיא לא אוהבת לראות אותי עצובה.
(כמובן שהכחשתי, אני אף פעם לא עצובה, אני וונדרוומן, אני דמויות מדיסני על פרוזאק, אושר הוא שמי השני, אני יותר מאושרת מכל דובני איכפת לי ביחד)
היה לי כיף לדעת שלמישו איכפת.
an orgasmic rush of pain
היה נהדר להרגיש עצובה ולהיות על סף דמעות, אני יודעת שאני פותחת פה לשטן (לא באמת אבל מרגישה שאני פותחת, ואני מדבר על שטן שקיים בישראל, לא על הבחור החביב בצבע האדום עם הקרניים והקלשון) בכי כזה שקט, שממנו בוקע בכי לא מרוסן. כזה שמעיר את כל השכונה באמצע הלילה. ולכי תסבירי לאמא שלך שסנטה נוגע בך במקומות האסורים בחלום ורק מזה הבכי.
אבל לא יכולתי לתת לזה להתפרץ כי הייתי ברכבת ולא רציתי שאמא תדע, אסור לבכות בבית, לא כזה בכי לפחות, אמא תלחץ. היא בחדר ליד והיא לא יודעת על מה הבת שלה בכלל חושבת לפעמים.
עכשיו זה קצת עבר לי.
בקושי ישנתי בלילה אבל זה מוביל אצלי למחשבות עמוקות כאלו,
כאלו טובות. אני חושבת שהצלחתי להגיע לכאב הזה רק בזכות פגישה איתו ביום שישי
הרגשתי שוב כאילו שאנחנו יוצאים רק חודש, מאוהבים ומסוגלים לדבר על הכל כמעט ולצחוק. שוב פעם שיקרתי מלא. אם הייתי מזכירה את אנה הוא היה נלחץ ובוכה.
הרגשתי שלווה ואז הבנתי בדיוק מה קרה ב-4 החודשים האחרונים, ואולי אנה וא' הגיעו בגלל אותה הסיבה ואנה לא הגיע בגלל א'.
אולי בגלל זה התפניתי עכשיו להרגיש כאב, כי התחלתי לסלוח לעצמי ולהפסיק לפחד מעצמי?
ג'יזס קרייסט האתר הזה יותר ממכר מקופסת סיגריות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
