היום באחד השיעורים

עשינו מפגש פסיכו תרפיה כיתתי

מי שבחר לספר על טראומות - סיפר.

סיפרו על מוות של קרוב משפחה

סיפרו על הסתבכות עם החוק

סיפרו גם על מוות של אב.

רציתי לדבר על אותו בוקר

שהוא נכנס אליי בלי רשות וגנב ממני את הביטחון

החלטתי שלא. ידעתי שהם ישפטו אותי ולא יבינו

ידעתי שזה אינטימי מדי, גנטילי.

איך זה שמוות של אבא זה בסדר

ומעורר אמפתיה

אבל לדבר על מה שעשו לי בגניטליה,

ישפטו אותי.

לא שפטתי אותן על זה שאבא שלהם מת

או שהוא יסתבך עם החוק

אבל אם הייתי מספרת, הייתי עומדת למשפט בפני כולם

כל אחד בכיתה היה הופך לשופט, וקטגור

וגם מוציא להורג.

ולי לא היה סנגור.

איך נתת שזה יקרה

בטח פיתית אותו

(אולי, אבל אמרתי לא, וגם אם לא אמרתי לו לא אז בטוח בכיתי, תמצאו לי מישו נורמאלי שבוכה בזמן סקס)

והוא לא יצא

כנראה לא נלחמת מספיק חזק

-אולי, הרגשתי קפואה, באמת, הוא תפס לי את הפה עם היד כדי שלא אצעק

אבל לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלבכות. אני לא משקרת. תאמינו לי.

אבל בטוח נהנת מזה. סבלתי מכל שניה. אני רוצה שהוא ימות.

אבל לא היית בתולה, וגם היום את לא בתולה.

התגברתי על זה. זכותי גם להיות זונת על ולומר לא.

ולא, אמא לא יודעת, גם לא אבא.

אבא לא ידע איך לאכול את זה.

אמא תקבל התקף לב, מינימום.

גם האחים לא יודעים, הם לא יבינו, אחד מהם בטוח יחשוב שזה אשמתי

השני לא יודעת.

אבל הם במילא רצו להרביץ לו גם לפני שזה קרה. לא רוצה עוד אלימות.

שאלתי את חברתי בדרך הביתה, עם אישה נאנסת, מי האשם.

היא אמרה שהאישה כי היא פיתתה, רציתי לספר לה, החלטתי שלא.

אני אשמה בזה שבחרתי להמשיך להיות איתו למרות שהוא התייחס אליי רע

אני לא אשמה בזה שהוא חדר אליי ללא רשות.

אל תשפטו אותי, תשפטו אותו.