יפיפיה שלי
אהובה שלי
ענת שלי
דיברנו עכשיו. 3.5 ימים. הצלחתי לשאול את כל מה שרציתי
הצלחתי להעלות את כל מה שלא יכולתי
אני יודעת עכשיו, שהדכאון היה ממני, ולא מהכדורים ולא מהמבחנים. זה הכל העצים ועזר
אבל אני עשיתי לך את הדכאון
ואין לך מה לומר סליחה שפגעת בי, כי את אמרת לי שזה יקרה, אמרת שאת תמיד עושה את זה כי את לא אוהבת את עצמך.
אמרת שהכל מפחיד אותך, אני בחרתי להתעלם, כי חשבתי שאיתי זה יהיה אחרת. וההכחשה שאני כמו כולן נותרת בעיניה
אמרתי לך הכל, וגם שאלתי הכל, אם תרצי לדעת אני פה
אבל מה עוד לכתוב לך? שכל פעם שאנחנו מחליטות להפסיק לדבר כואב לי
כמו אותו כאב שצרם לי באותו יום שאמרת שתבואי ולא באת
אין לי שאיפות. צריך שיהיה לי. אני יודעת שצריך לכתוב מאמר ואני יודעת שצריך להרשם לקורס בעבודה
וגם לעשות שיעורי בית בספרדית וללכת לחדר כושר. הלוואי ויכולתי לעשות אותך.