כי הכל תלוי בנקודת המבט...

בס"ד

טוב לי ככה. מאד. אני מרגישה הרבה יותר משוחררת להיות אני, גם כלפי חוץ. אז למה, למה מתחשק לי כל כך לבכות? ולמה אני בוכה באמת בסופו של יום? אם אני פתאום אני, אז למה אני מרגישה שזה ההפך?

יכול להיות שזה לא טוב? יכול להיות שאני צריכה לחזור ולהיות מופנמת, ושקטה, ונחבאת אל הכלים? זה לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות, אבל האמת היא שכל דבר הוא כזה...

אני מביאה לפניכם קטע שכתבתי לפני כשבועיים, הוא קצת מתקשר:

יש לי שאלה, ולא כזאת תמימה: האם לאחר שאדם היה גם חכם, גם רשע, גם תם, וגם שאינו יודע לשאול, טעם מכל הסוגים, האם יכול הוא לחזור ולהיות תם? האם לאחר ש"התלכלך" בחכמה ורשעות יכול הוא לחזור ולהיות תמים כשהיה בתחילה? האם לאחר שצבר ידע והבנה כה רבים, הוא באמת יכול לחזור למצב של קצת יותר טיפשות, אבל לאו דוקא שלילית?

הלואי.

"מי אני היום? מה היום? מי אני בשיר?"

תגידו לי אתם.