בס"ד
עמדתי בצפירה. עמדתי, אבל לא הרגשתי שאני לגמרי מתחברת. לא היה לי משהו ממש לחשוב עליו. עברו לי כל מיני מחשבות בראש, כמו מן סרט נע, אבל מהר מאד. גם ביום השואה זה היה לי ככה. אז, נכנסתי לאוירה רק אחרי הצפירה, וגם עכשיו. אני מתארת לעצמי שמחר, בצפירה הארוכה פי שתיים, כבר אבין יותר, כבר אעמיק יותר, כבר אזדהה יותר.
מחר ודאי ידברו איתנו בביה"ס על כל הדברים הקשורים לנושא. אני מקוה שיהיה לנו טקס מכובד.
החליטו לנסות אצלנו משהו. היום, כשהגענו בבוקר לביה"ס, מצאנו שלאורך כל ביה"ס כמעט, לאורך הקירות, מוצבים שולחנות ועליהם דפים עם שמות. לא סתם שמות, שמות של אותם הנופלים, כמאתיים נופלים, עליהם אנו מתאבלים עכשיו. ועל כל דף - נר, וליד כל נר כתוב שם של מי שידליק אותו. ומחר, באמצע הטקס, יינתן האות ונלך כולנו, כל אחד לדף שלו, לשם שלו, לנר שלו, וידליק נר לזכרו של אדם אחד, אדם אחד שמותו גרם לאנשים רבים עד מאד צער רב. ואם לא להזדהות עם העניין הכללי, אז להזדהות עם סיפור אחד, להכיר סיפור אחד. לקרוא את הפרטים שיהיו כתובים בדף, ולהבין הרבה יותר. להבין שהלכו לנו אלפי אנשים מדהימים, כל אחד בדרכו.
הקב"ה החליט שעליהם ללכת, ומי אנו שנחלוק? בתור בני אדם מותר לנו לבכות, מותר לנו להיות עצובים, מותר לנו להתאבל, אך לא להחשיב עצמנו יותר מדי.
ובערב הכל ישתנה. בערב תהיה דגלנות מדהימה, ותכניות משעשעות למיניהן. בערב יהיו זיקוקים וחגיגות, וספריים ופטישים. בערב תהיה שמחה.
אך כדי להגיע לאותה השמחה עלינו לעבור את כל התהליך. עלינו לעבור גם את יום הזיכרון, ורק לאחריו נהיה ראויים לחגוג ולשמוח. תמיד לפני הטוב מגיע גם רע, שיא הרע, שיא הקושי. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
בתקוה ובאמונה שעלות השחר ובוא הגאולה יגיעו במהרה בימינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
