(: Don't cry,say fuck you and smile

רק לדמיין את הזוועה שעברה על העם שלנו..

הבטחתי לעצמי שהשנה אני לא אבכה, אבל אני כבר יודעת שאני לא אצליח..

זה פשוט כלכך קשה לראות את דף הבית שלך מוצף בסטטוסים על זה ולא להתייחס.

לחשוב על הילדים הקטנים, שבכו וצעקו "אמא, אל תעזבי אותי" ..

לחשוב על ההורים שידעו שילדיהם לא יסתדרו בלעדיהם..

לחשוב על הזקנים שהיו אמורים למות בשיבה טוב אבל נרצחו בדם קר...

פשוט נורא! נורא לחשוב עד כמה אנשים יכולים להיות כל כך קרי לב!

עד כמה הם יכולים לשפוט אותנו רק על פי העדה שלנו.

יש את המשפט הזה: "אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם".

אז לא. יש אנשים רעים וקרי לב ואנוכיים.

אני רק חושבת על כמה אני לא מעריכה את החיים הנפלאים שיש לי עכשיו.

למה? למה הוא עשה את זה? למה כל כך הרבה אנשים היו חייבים למות בגלל הדעות הקדומות שלו?

למה אני חייבת לבכות, כל פעם, באותו תאריך, לחשוב על המשפחה של סבא שלי שנספתה בשואה,

לחשוב עד כמה באמת הוא היה עצוב, ופשוט לבכות כל פעם מחדש?!

אני שונאת אותך היטלר. שונאת שנאה גדולה מאוד, ואני בטוחה שקיבלת את העונש המגיע לך,

ועכשיו אתה בטח נרקב בגיהינום.

יימח שמך היטלר.

לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח.

ובאשר לכל האנשים שנרצחו רק בגלל היותם יהודים-

יהי זכרם ברוך.

לפעמים אני תוהה איך זה לחיות בעולם משלי.

בו אני אוכל לעשות מה שאני רוצה, בלי לחשוב פעמיים כמו בעולם הזה.

העולם הזה נראה לי מסובך מדי.

החיים יפים, אבל מסובכים יותר מדי.

בעולם משלי אני אוכל לשיר , לצרוח , לעשות מה שאני רוצה בלי שאף אחד יעיר לי.

בלי שאף אחד יגיד את דעתו על האופי או היופי או המעשים שלי.

עולם שהוא שלי, ורק שלי.

פשוט להתנתק מהעולם הזה, להתנתק ולא לחזור.

להשאר בעולם המוזר שלי, כי אולי הוא מוזר- אבל הוא שלי.

אין בו את הילדות השקרניות והסכסכניות האלו,

אין את הילדים המפגרים האלה שפשוט משחקים בך ועושים לך את המוות,

אין בו הורים שפשוט לא מבינים כלום..

יש בו רק אותי.

מקום כזה..