רציתי לתרום משהו לטרנד הסיכומים השנתיים, אבל האמת היא שהשנה כמעט לא ממש התעמקתי בדברים חדשים שיצאו, כי אני עדיין משלימה פערים מלפני שנתיים. למרות זאת, יוצא לי לעקוב אחרי מוזיקה ברדיו ובאינטרנט דרך אתרים שמסקרים מוזיקה, כך שאני די מעודכנת, ויסלחו לי הדקדקנים אם הדברים שאכתוב יותר מבוססים מהתרשמויות מהאזנה לשיר או שלושה ולא לכל האלבום.

בניגוד לסיכומים אחרים שראיתי, הרשימה הזאת לא מחולקת לז'אנרים או לדירוגים. בחרתי במקום זאת להגג באופן תמתי, והנושא הראשון שמעסיק לדעתי את עולם המוזיקה האלטרנטיבית/אינדי השנה הרבה- סוגיית הנגישות. אם יהיה לי כוח אולי אכתוב רשימות אחרות - על אמנים שפרצו השנה, ואולי גם על עוד נושאים.

אחד הדברים שמגדירים את עולם המוזיקת האינדי היא החתירה לאוטנתיות, ומתוך זה השמירה על החופש האמנותי. אומני אינדי משוחררים לכאורה מתכתיבים מסחריים, ויכולים ליצור מוזיקה שהיא לא תמיד קומנקטיבית או פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אך לצד זאת, מתנהלת כל הזמן תנועה בתוך העולם הזה בין רצון לחתירה להרחיב את הקהל ולפרוץ למיינסטרים לרצון להיחשב "אומנותיים" ומקוריים. נראה לי שהשנה התנועה החזקה ביותר היא לכיוון המיינסטרים, ולפיכך המשפט הנפוץ ביותר שנתקלתי לתיאור האלבומים של רוב האמנים האהובים עלי השנה היא "האלבום הנגיש ביותר של x עד כה..." פתאום אמני אינדי יוצרים מוזיקה שמושפעת יותר מפופ מאשר מרוק - מאלקטרו, סינתים משנות ה- 80 וביטים של היפ הופ. אצל חלק מהאמנים  השינוי הזה הוביל הצלחה מחוץ למגרש הביתי, ולגבי חלקם המעריצים הוותיקים האשימו בהתמסחרות ואובדן הדרך. הדוגמה הקלאסית שמדגימה עד כמה הנושא של נגישות הוא נפיץ הוא סיפורה של לאנה דל ריי, אחת מהפריצות היותר מוצלחות בעולם המוזיקה השנה. ההייפ סביב דל ריי נבנה מאוד יפה -היא תוארה באתרי מוזיקה נחשבים  כבחורה מסתורית ששרה פופ אייכותי. היא שילבה שני טרנדים שהולכים די טוב בעולם הגלגלץ כיום - מצד אחד רטרו סטייל איימי ויינהאוס/אדל ומצד שני עיבודים עם טוויסט קצת שונה - סטייל פלונרס אנד דה משין. ולפתע התגלה שמאחורי לאנה דל ריי עומד צוות הפקה ש"בנה" אותה בדיוק כמו כוכבות פופ סטייל ליידי גאגא ( תהיה שלי-מעניין אם אחד מהם היה חובב מד"ב ופנטזיה- ונתן לה את השם דל ריי על שם הוצאת הספרים) . העלייה בלחץ הדם בעקבות גילוי מרעיש  זה לא נראתה בעולם המוזיקה מאז שגילו שהמונקיז הם לא להקה אמיתית, אלא המצאה מלאכותית של מפיקי טלוויזיה. לפתע אותם אנשים מעולם האינדי שהיללו את המוזיקה שלה כפופ אינטלגנטי טענו שהיא לא אוטנתית, ומצד שני קמו מבקרים אחרים להגנתה. מה הקטע בסך הכל? לדעתי המקרה של דל ריי מראה כיצד עולם האינדי שבוי בקלישאות שהוא עצמו בנה. ברגע שמשהו נגיש מדי, או פועל לפי החוקים של עולם מוזיקת המיינסטרים הוא הופך למלאכותי, ולפיכך לנחות. לי אישית לא מזיז שדל ריי היא יותר זמרת מבצעת ולא אמנית יוצרת כל עוד המוזיקה שלה טובה. העובדה גלגלץ שמו את video games בריפיט כל החודש האחרון ועדיין לא הצליחו להמאיס אותה עלי מראה שיש דברים בגו, ובמקרה שלה נגישות היא לא  מילת קללה. 

אז הנה סקירה של אמנים מהשנה האחרונה הנגישו את עצמם, תוך נסיון להתייחס לכל מקרה לגופו- מי שיפר, מי שמר על אותה רמה, ומי התדרדר בעקות השינוי.

אז ראשית כל אני חייבת לפתוח בדוגמא הכי מדוברת באינטרנט- בון איוור. קצת רקע: אחרי אלבום בכורה שקיבל הרבה הייפ בעולם האלטרנטיבי אבל לא מחוצה לו, בשנה האחרונה בון איוור עשו קפיצת מדרגה תודעתית מבחינת קהל המיינסטרים עם האלבום השני שלהם,שקדמה לה הופעת אורח בשני שירים באלבום החדש של קנייה וסט של ג'סטין ורנון, סולן הלהקה ומנהיגה. בעוד שהאלבום הראשון היה למעשה סולו של ורנון שניגן עם חברים בהפקה צנועה יחסית וסאונד אקוסטי, האלבום השני מאופיין בצליל עשיר יותר ובהפקה בולטת יותר. ההנגשה של בון איוור נכון לעכשיו מסמנת אותה כ"הארקייד פייר הבאה"- בתור דוגמא ללהקת אינדי שהצליחה במגרש של המיינסטרים - הם מועמדים לארבעה פרסי גראמי, ודי בטוח שיקבלו לפחות אחד מהם. במקרה של ארקייד פייר הזכייה בגראמי וההצלחה המסחרית פגעה בהם לדעתי מבחינת איכות המוזיקה, אך הכניס אותם לפלייליסט של גלגל"ץ. מעניין אם שנה הבאה נוכל לשמוע את בון איוור שמה. בכל מקרה, המוזיקה עדיין יפיהפיה לדעתי, והקליפים מאוד מושקעים - הנה אחד שממש אהבתי

להקה שבעייני שמרה על רקורד מרשים של שמירה על איכות היא טי ווי און דה רדיו. השנה הם הוציאו אלבום שלישי, שמשום מה  עשה פחות גלים מהשניים הקודמים, אך אני שומרת להם אמונים בתור מעריצה שלהם עוד ממתי שיצא האי. פי הראשון לפני כעשור. ההשפעות של מוזיקה שחורה, שתמיד היו קיימות אצלם, תופשות באלבום הזה מקום יותר בולט, ולכן הוא יותר funky מהקודמים, ולפיכך יותר קרוב למיינסטרים.  הנגישות הזאת לדעתי לא באה על חשבון המורכבות של המוזיקה או הנסיוניות שלה, ולדעתי הנסיון לגשר על הפער בין מוזיקת רוק ואלקטרוניקה  מול מוזיקה שחורה הוא מבורך, מכיוון שבשני הז'אנרים יש התקדמוית רצינוית בעשור האחרון, והדיכטומיה הגזעית של חלוקה ל- רוק לבן/פאנק שחור היא לא ממש הכרחית. אני לא יודעת עד כמה הם מוכרים למאזין הממוצע, אבל זה האלבום שהייתי נותנת למי שלא מכיר אותם כדי להתנסות. 

הצורך של להקות להתחדש ולהמציא את עצמן מחדש מוביל לעיתים לתוצאות בלתי אחידות מצד אחד, ולפעמים לשילובים מפתיעים. להקה שמאופיינת בנויז אקספרמנטלי לצד פלירטוט עם מתיקות פופית היא בוריס היפנית. מצד אחד הם הוציאו בעבר שיתופי פעולה עם כמה מהמוזיקאים האוונגרד המובילים ביפן, מצד שני הם מושפעים מסאונד רוק כבד, ומצד שלישי יש להם יציאות פסיכדליות או חולמניות סטייל "מיי בלאדי ואלנטיין". בקיצר, להקה שקשה לתיייג. באלבום האחרון שלהם הם ממשיכים לזוז לכיוון מוזיקת פופ, בתוצאה שלי אישית מזכירה את מיו . יש מעריצים וותיקים שלא כ"ך התחברו  לשינוי הזה, ומבקרים טענו שהשילוב בין פופ למטאל לא תמיד עובד- ניתן לשפוט בעצמכם בקליפ שמשום מה חיברו בו שני שירים שונים שהם בשני סגנונות שונים 

ואם ציינתי שינויים שלא עושים טוב למעריצים, אני חייבת להתייחס לאלבום החדש של פטריק וולף. זה פשוט מבאס אותי נורא התהליך שהוא עבר בשנים האחרונות. אחרי שהוא הוציא אלבום בכורה מרענן ומקורי בגיל 19, ואלבום שני מעולה, ואפילו האלבום השלישי שאופיין בסאונד קליל יותר היה מוצלח, עם נפילות פה ושם. המצב החמיר באלבום הרביעי, שהיה הראשון שלא חרשתי אותו, והשנה יצא האלבום החמישי, שהאזנה לסינגלים ממנו לא ממש עשה לי חשק להקשיב לו.במהלך תהליך ההנגשה שהוא עבר משהו לדעתי הלך לאיבוד, ואני לא מבינה למה מישהו כשרוני כל כך מנסה להישמע כמו hurts ועוד  בצורה כל כך לא מוצלחת. פופ בומבסטי מהסוג שוולף עושה עכשיו הוא ממש לא מיוחד, וכגודל הצפיות כך גודל האכזבה. הנה דוגמא מהאי פי האחרון שיצא כדי שתבינו על מה אני מדברת 

למרות הכל אני עוד שומרת תקווה קטנה שהוא יתחבר שוב לזאב הפנימי שלו, כי אחרי ככלת הכל הוא עוד לא בן שלושים, ויש לו עוד זמן להתפתח. יש לי תחושה ששני האלבומים האחרונים נוצרו מהר מדי, ואולי אם ייקח הפסקה ימצא שוב את הקול הייחודי שלו .

ונעבור לשני אמנים וותיקים ומוערכים, שאמנם זכו לביקורות מעולות אך לא קיבלו באזז רציני. הראשון הוא סאם בים, הוא איירון אנד ווין. כמו וולף, גם בים עבר תהליך הדרגתי שנמשך כעשור. כמו בון איוור, גם הוא עבר מסאונד אינטימי ואקוסטי לסאונד מהוקצע ו"רועש" יותר. את האלבום שקדם לאחרון אהבתי, אבל פחות מאלה שיצאו לפניו. דווקא השירים מהאלבום האחרון- kiss each other clean שנחשב כאלבום הפופי ביותר של שלו, לוקחים אותו לדעתי למקום  מעניין- הוא מזכיר לי את האלבום המשותף שלו עם קליקסיקו, שאהוב עלי במיוחד

והשני הוא גם להקה של איש אחד, שאינני בטוחה איך כותבים בעברית - dan bejar . בראיון איתו הוא הסביר ששמו "יהודי ספרדי", כך שאני משערת שבעברית זה בכר, אך רוב הסכויים שדוברי אנגלית מבטאים אותו כבאייר. לא ממש מובן לי איך הוא מוצא זמן לדיסטרויר, פרויקט הסולו שלו, כשהוא עסוק בשני להקות שהוא גם כותב להן - הניו פורנוגרפרס וסוואן לייק, אבל הוא הספיק להוציא לפני שנתיים 2 אלבומים בהרכבים אלו ועוד אלבום סולו השנה. המעבר של דיסטרוייר מרוק גיטרות לסאונד שמושפע מרוק שמאלצי של שנות ה- 70 ושנות ה- 80 לא עבר בעין יפה אצל כולם, לפחות לפי התגובות ביוטיוב, אך בעיני הוא איכשהו מצילח לשמור על המוזורות שלו תוך התכתבות עם השפעות פופיות. כל קליפ שמצטט מחולית  (ואולי גם מ"המדריך לטרמפיסט" - בקטע של לוויתנים מעופפים?) הוא מוצלח בעיני, אפילו אם הוא נשמע כמו בריאן פרי 

לסיכום אני מביאה את מי שבעיני מגיע לו התואר של זמר השנה, וזוכה לשבחים מקיר לקיר, ובצדק. מדובר בברדפורד קוקס, הסולן של דירהנטר, שכמו דיסטרוייר, מנהל פרויקט סולו "אטלאס סאונד" שעד לא ממזמן היה נחשב משני לעומת הלהקה. בתור משיהי שעקבה אחר האבולוציה של אטלאס ססאונד, יצא לי לראות כיצד הוא צמח לו מפרויקט שסיפק לקוקס בעיקר הזדמנוית להשתעשע ולהקליט סקיצות מחדר השינה (שהרבה מהן הוא העלה בבלוג שלו להורדה בחינם) למשהו יותר משמעותי וקוהרנטי. ככל שהזמן עבר, השירים של אטלאס סאונד נהפכו פחות מופשטים ואלקטרוניים ליותר מלודיים. באלבום האחרון קוקס ממש יוצא מהקליפה שלו, ושר בקול כמעט נטול מסננות שמעוותות את הקול שלו -בלי הגנות כמו שהוא. הוא מאפשר לעצמו להיות קצת פופי, עד כמה שמלנכוליה אלקטרונית עדינה יכולה להיות. קשה לי לנתק את המוזיקה מההקשר שלה- בראיונות איתו קוקס מעניק וידויים שהם כנים ברמת ה- too much information לרקע של השירים - ההתמודדות שלו תסמונת מרפן, מחלה נדירה שמלווה אותו מילדות (המוכרת בתור "מחלת הענקים" כי היא גורמת לגדילה בלתי מבוקרת), הזהות המינית שלו, היחסים עם חברי הלהקה, אך למרות הרקע של חוויות לא פשוטות המוזיקה (לפחות בעיני) אינה דכאונית אלא שומרת על אווירה מהורהרת נעימה. אין לי ספק שהאלבום הזה יקפיץ את השם של ברדפורד קוקס (שהוא לא בדיוק שם עלום בזכות ההצלחה של הלהקה שלו) לשורה של אמני האינדי שמצליחים להיות נגישים בלי להתפשר על החזון שלהם - כמו סופיאן סטיבנס, סנט ויניסנט ואנתוני ג'ונסון.