ישנם אנשים שעבורם מוזיקה היא מין זמזום נעים כזה שנמצא ברקע, משהו שתורם לאווירה במקרה הטוב או הורס אותה במקרה הרע. יש להם העדפות, אבל הם לא ממש קשורים אליהן - אין להם בעיה להחליף העדפה מכיון שהכל פחות או יותר נשמע להם אותו הדבר. ישנם אנשים שהמוזיקה שהם אוהבים מבטאת עבורם לאיזה תת קהילה או קהילה מדומיינת (במונח הסוציולוגי) הם רוצים להשתייך - כמו הבי מאטל, מזרחית, טראנס או קולות של לוויתנים. ויש אנשים שמתנהלים מול המוזיקה שהם מקשיבים אליה כדרך לחוות את העולם, כדרך לזכור רגעים, אנשים או רגשות מסוימים. זוהי בעיני רמת האינטנסיביות הגבוהה ביותר שניתן לנהל קשר עם מוזיקה, רמה שעד עתה האדם שתיאר אותה בצורה הכי מדוייקת הוא ניק הורנבי. בספרי הפרוזה שלו "נאמנות גבוהה" ו"ג'ולייט- הגרסה העירומה" הוא מצליח לתאר מדוע תרבות פופ היא משמעותית לאנשים, וכיצד היא מסייעת להם להגדיר את עצמם. אני זוכרת כשקראתי את "נאמנות גבוהה" כאילו נדלקה נורה מעל ראשי. חשבתי לעצמי שסוף סוף מישהו מצליח לתאר את מערכת היחסים שלי מול המוזיקה שאני אוהבת. ב"על הילד" הוא גם תיאר כיצד מישהו בגיל הנעורים מפתח אובססיה קלה לקורט קוביין, מה שגם עבר עלי, וב"ג'ולייט" הוא קצת צוחק על הדמות של המעריץ האובססיבי מנקודת מבט בוגרת אך אוהבת. בגירסה המוסרטת של "על הילד"  (About a boy) עם יו גרנט מחקו כל התייחסות לנירוונה, מה שדי פיספס חלק מהפואנטה של הספר (שהוא פראפראזה לשיר של נירוונה "  About a girl" ) אבל בגירסה האמריקאית ל"נאמנות גבוהה" ניסו לפחות לשמר את חלק מהתוכן שדן במוזיקה, וזה סרט חביב ביותר (אם כי הספר עדיין יותר מוצלח). הנה סצנה שמדגימה את הדיון לגבי איך המוזיקה שאנו מאזינים לה קובעת את מצב הרוח שלנו ... אגב זה אחלה אלבום של בל וסבסטיאן ולא רק מוזיקה לזקנים מלנכוליים.

http://youtu.be/yVv5sIY57TA

ניק הורנבי כתב גם ספר "עיון" על הקשר שלו למוזיקה, שלא תורגם עד כה, שנקרא "31 שירים". בספר זה, המלווה בדיסק, הורנבי יוצר מעין מיקסטייפ של המוזיקה שהוא אוהב והוא נכנס לפירוט של למה הוא אוהב אותה, כיצד היא קשורה לחייו וכיצד היא מגדירה אותו. אז החלטתי לעשות מעין מחווה לספר, ולכתוב על השירים שהיוו את הפסקול שלי חיי עד כה. לפעמים שיר יכול להגיע אליך ברגע שפשוט מתחבר אליו בצורה מושלמת, ומאותו רגע עד אז היום הזה תמיד יעורר בך אסוציאציות לרגע ההוא. אלה שירים שגם אם לא תשמעו אותם שנים, תמיד יהיו לכם קשר רגשי מיוחד אליהם. אשמח אם מישהו יגיב עם הצעה לשיר/אלבום שפעל עליו בצורה דומה (מכיוון שמרבית קוראיי שקטים במידה מעוררת חשד)...  

  אז אם פתחנו בקורט קוביין אז נמשיך איתו. אני זוכרת את הרגע המדויק שהתאהבתי בנירוונה. אפשר להגיד שלמרות שאהבתי מוזיקה לפני כן, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חיבור ממש חזק למוזיקה, חיבור שעוקף את השכל או אפילו חוש הקצב  והולך יש לבטן. האלבום של אנפלגד בדיוק יצא אז, התהלכתי לתומי במדרחוב בירושלים, ומחנות דיסקים (שכבר ממזמן לא קיימת) התנגנן השיר הזה. משהו בטון של קוביין משך את תשומת ליבי - עוד לפני שהבנתי את המילים, קלטתי כמה כמיהה יש בקול ששר את הפזמון. הוא רוצה להגיש שלם, ולא מגיע לשם.  הדברים שאמורים לספק לו שמחה בחיים - תהילה, נישואין- חונקים אותו. הגולמיות של הרגש -שילוב של תסכול, עייפות ורצון לשנות -  שמעטים לפי דעתי מצליחים להביע אותו כמו קוביין - הייתה מקור המשיכה שלי לנירוונה.  היא גרמה לי לשים לב לשיר כמו שלא שמתי לב לאף מוזיקה שהקשבתי אליה קודם - וכמו כל אהבת נעורים ,ככל שנוקפות השנים מעולם לא עוזבת אותכם. האמת היא שכבר שנים אני לא מקשיבה לנירוונה, אפילו לא לאנפלגד. אבל ברגע שאני שומעת את השיר הזה, אני בת 13 שוב.

http://www.youtube.com/watch?v=aWmkuH1k7uA&ob=av2e

אהבת הנעורים השנייה שלי היתה רדיוהד. היום שכל העולם ואשתו אוהבים רדיוהד זאת לא כ"ך חוכמה, אבל אני רוצה לציין שב- 94-5 זה  עוד לא היה הבון טון. נכון שקוטנר קידם אותם בארץ בצורה יוצאת דופן (אני זוכרת שהשמיעו את קריפ ב"זהו זה" - אוי לא! איזה זקנה אני נשמעת). אני באמת התבאסתי כשפיספסתי אתם בפעם השנייה שהם הגיעו לארץ, וחיממו את אר אי אם. האמת היא שהייתי ילדה טובה מכדי לבקש מההורים שלי ללכת להופעת רוק בתל אביב לבד בגיל הזה. בתור חוויה מתקנת הלכתי לראות אותם בקיסריה (ובתכלס זו הייתה אחלה בחירה- הם היו בנקודה הרבה יותר טובה אז) ולמרות שנהנתי מכל ההופעה, היה רגע אחד שלדעתי התעלה על כולם. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את "פירמיד סונג". קולו של ת'ום יורק עלה למעלה ולמעלה, אל הכוכבים, והכל היה בדיוק כמו שהוא תיאר אותו - סוג של רגע של שלווה והתעלות. "אמניזיאק" הוא לא ממש האלבום האהוב עלי, אבל בזכות ההכרות עם השיר הזה כל האלבום שווה לדעתי.

http://www.allmusic.com/song/pyramid-song-mt0000461523

עוד הופעה שסיפקה לי רגע מיוחד הייתה הופעתו של ג'ון קייל בהאנגר 11, בהופעה משתופת עם פורטיסחרוף. אין ספק שזו הייתה אחת ההופעות עם הערך הכי טוב למחיר שהייתי בה - 3 שעות של מוזיקה מעולה במחיר של הופעה אחת. קייל הוא סוג של גיבור מוזיקלי עבורי, החתמתי אותו גם על דיסק שלצערי מסרתי אותו למרצה שלי ולעולם לא חזר אלי. כבר ניסיתי להסביר לכל חוג מכרי ומשפחתי עד כמה הבנאדם הזה מוכשר - על הרקע הקלאסי מודרני שלו, עבודתו ב"וולווט אנדרגראוד", עבודתו כמפיק ושיתופי הפעולה עם אינו או דיוויד ביירן, הסבר שלרוב נופל על אזניים ערלות. הצמרמורת שהויולה של קייל מעלה בי  ב"וונוס עם פרווה"  מתוך הידיעה שאני מקשיבה לבנאדם שכתב  (במשותף עם לו ריד) את יצירת המופת הזאת לפני יותר מ- 30 שנה - משהו באמת מיוחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=15GGl7vvGVg

וזה אחד השירים הכי מוצלחים שאי פעם נכתבו על אמנות מודרנית. שילוב מהפנט של אלקטרוניקה וצ'לו

http://www.youtube.com/watch?v=EVIOLpV-s0s

אהבה נכזבת היא רגש שכתבו עליו הרבה. אצלי היא מתקשרת לשני אמנים ספציפיים - ניק קייב ומוריסיי. הכעס, ראיית העולם הצינית שאהבה כזו מעלה מתאימים יפה מאוד לניק קייב המוקדם יותר/אמצע שנות ה-90. אצל קייב בתקופה זו יש תחושה שאהבה נידונה מראש לכישלון, שכל נסיון להאחז באושר סופו להסתיים במפח נפש. 

http://www.youtube.com/watch?v=VJTjsVSzQ1Q&ob=av3e

לעומת זאת אם בא לכם לטבוע ברחמים, אין דבר טוב יותר מהסמיתס. האלבום הזה נוגן ברפיט אצלי בתקופות מסוימות...

http://www.youtube.com/watch?v=f3D_obNV9vk

 אם ביאסתי אותכם, הנה התרופה הכי טובה לדכאון שאני מכירה. אלבום שהרים אותי בתקופה קשה, שאם זה היה תלוי בי היו מחלקים אותו במקום פרוזאק. הרבה מהשירים שלו מוכרים מאוד, נוגנו בגלג"ץ ובכל מקום כשהוא יצא, אבל מאז קצת נשכח כי הלהקה שכתבה אותו התפרקה וסגנון הבריטפופ נעלם.  לדעתי צריך להקשיב לשירים בקונטקסט של האלבום השלם, מכיוון שהוא סוג של אלבום קונצפט. האלבום מתאר מסע של אדם מחושך לאור, מסע שכולל קבלה של האופי האקזסטיליסטי של העולם. מההבנה ש"חיים , עושים כסף ומתים" הוא לומד שוב ושוב את את אותו השיעור "כל האהבה/ אושר היא אצלי במוחי"

השיר שמסכם את המסע הזה הוא השיר הזה 

http://www.youtube.com/watch?v=PwGtpAlHSdI

ואם לא זיההתם את הציטוטים.. חפשו את האלבום!  מה שאני מאוד אוהבת בו הוא שיש לו גישה חיובית אך לא סנטימנטלית, כזאת שלא נוטפת מסיפוק עצמי או תובנות ניו אג'יות סטייל "השלום מתחיל בתוכי "אבל עדיין מדברות על  צמיחה אישית, השלמה וקבלה עצמית. אז התאפקתי מלקשר לכל האלבום אבל אני חייבת להוסיף את השיר הזה כי יש לו קליפ מדהים

http://www.youtube.com/watch?v=r2vGa-yLiso&ob=av2e 

ואם לסגור בנימה אופטימיות, אלה שירים שהתקשרו לאנשים מסויים, שגרמו לי אושר בשעתו.

זה היה "השיר שלנו", ושלא במפתיע, חיפוש קצר ביוטיוב הועלה שהוא משמש הרבה להצעות נישואין/וידיאו חתונות.

http://www.youtube.com/watch?v=D_XwAKrLidw&feature=related

יש לו גם גירסא א-קפלה מהממת שבן פולדס בעצמו יצר

http://www.youtube.com/watch?v=enxA1PY8Vbk&feature=related

וזה בעיני אחד משירי האהבה הכי יפים. הוא תמיד מזכיר לי את ההתעלות שאהבה מביאה- ההרגשה שהכל יהיה בסדר. לתזמור המדהים של כלי הקשת אחראי אבא של בק.

http://www.youtube.com/watch?v=S3jCFeCtSjk

בעצם במבט לאחור גיליתי שרוב השירים מהאוסף הזה מתקופה של כ- 10 שנים - בין 93-2003 - שאפשר להגיד שזו התקופה שבמהלכה חלק גדול מהטעם שלי במוזיקה עוצב. כנראה שהשירים הכי משמעותיים עבורינו הם אלה שאנו חויים איתם חוויות חדשות, שהן מן הסתם אינטנסביביות יותר. בכל מקרה, אני מקווה שגם בעתיד מוזיקה תמשיך לספק עבורי ערך מוסף מעבר להיותה דרך נחמדה להעברת הזמן, ותמשיך להוות פסקול לחיי. בהמשך - מחווה לקולנועים אשר עבורם מוזיקה מהווה נדבך חשוב לסגנון הייחודי שלהם ולהבנת הסרטים שהם יוצרים. כבר יש לי שם אחד לרשימה, "במפתיע" קוראים לו ווס אנדרסן.