תופעה מוכרת בעולם היא האנגלופליה, שפירושה כמובן אהבת האנגליות. לכל מי שמעדיף "לאגר", טוען שהוא זוכר בעל פה את הקווים וגם התחנות בקווי האנדרגראונד, מצטט מערכוני מונטי פייטון, ויכול להבדיל בין מבטא קורנישי לוולשי אל אף על פי שמוצאו מעיירה נידחת במערב התיכון (או יותר גרוע- במזרח התיכון) מתאים יפה להגדרה הזאת. על אף שאני גם מתאימה במידה מסוימת להגדרה הזאת, רציתי לשתף אתכם בתת קבוצה של האנגלופליה, והיא הסקוטופליה (וגם אם אין מילה כזאת, צריך שיהיה).

ראשית כל אקדים ואומר שיש בלבול וחוסר הבנה בין המשמעויות של המילים אנגלי, סקוטי ובריטי. כמו שכל מלבן הוא מרובע אבל לא כל מרובע הוא מלבן, כך גם כל אנגלי הוא בריטי, אך סקוטי אינו בהכרח אנגלי. בריטניה הוא השם הכולל לעמים שונים הנמצאים באיים הבריטיים, ואלה כוללים את האנגלים, החיים בעיקר בדרום מזרח, הוולשים במערב והסקוטים בצפון. כפי שכל מי שצפה בסרט ברייבהארט יודע (ואני מבטיחה להרחיב בנושא בהמשך), האנגלים במהלך ההיסטוריה השתלטו על השטחים האחרים, ויצרו את הממלכות המאוחדות הבריטיות, שזה השם המדויק לארץ הנקראת אנגליה. בעשורים האחרונים קמו מפלגות הדורשות עצמאות לווילס וסקוטלנד, אך עד כה אלה לא הצליחו במשימתן, אם כי בהדרגה מידת האוטונמיה של חבלים אלה הולכת וגדלה. 

הסנטימנטים שלי לסקוטלנד מתחילים קודם כל משום שמשפחתי חייה תקופה של קצת יותר  מעשור שם לפני שנולדתי, ומתוכן אמא שלי חיה את שנות הנעורים שלה שם לפני שעלתה לארץ. סבא וסבתא שלי שומרים על קשר עם חלק מחבריהם שם, מנויים על עיתון מקומי של הקהילה היהודית (שמגיע כל הדרך לארץ!). לעומת זאת אמא שלי מעולם לא חזרה מאז שעזבה, אך בילדותי סיפרה לי הרבה על המקום. הקשר הראשוני שלי לסקוטלנד הוא בכך שבילדותי אימי הייתה מנגנת קסטות (ואח"ך דיסקים) של מוזיקה קלטית, הרבה לפני שזה נהייה באופנה. לומר את האמת בשעתו קצת התביישתי בחוסר הקוליות של המוזיקה שאמא שלי הקשיבה לה. אני זוכרת שכילדים היינו טוענים שחמת החלילים עושה לנו חור בראש ודורשים להפסיק את הרעש. כמו תמיד, אם ההורים שלך אוהבים את זה, זה חייב להיות בלתי מגניב לחלוטין. כמובן שגלגל הסתובב לו, ועשור לאחר מכן אמנים ישראלים תוקעים בעיבוד חמת חלילים או חליל אירי בכל הזדמנות (רשימה חלקית - אביב גפן, יזהר אשדות, אהוד בנאי וכנסיית השכל).      

בשבילי מוזיקה קלטית זו צלילי ילדות, והם ממלאים אותי בסוג של נוסטלגיה שרוב האנשים מפיקים מחווה אלברשטיין או יפה ירקוני. בגלל שההורים שלי עולים, אצלנו בבית בשנות הילדות שלי לא שמענו מוזיקה ישראלית מעבר לתקליטים וקסטות שיועדו לילדים. האלבום שהתנגן לעיתים קרובות הוא המיטב של להקת הקוריס. הקוריס הם להקת פולק סקוטי, שעד כמה שהבנתי מעמדה בסקוטלנד הוא פחות או יותר נכס צאן ברזל. הם שייכים לעידן ההתחדשות של הפולק שעבר על כל העולם דובר האנגלית בשנות ה- 60 וה- 70. הקוריס נצמדו לעיבודים וכלים שהם נאמנים למקור, ולא התחברו לאווירת הרוקנרול' של התקופה. בעוד שמוזיקה קלטית אירית מאוד פופלרית בארץ, המוזיקה הסקוטית פחות מוכרת. בעיני זה חבל, כי למוזקה הסקוטית איכויות "מחוספסות" יותר מהאירית, ויש דווקא חן מסויים בסגנון גולמי יותר. הנה כמה דוגמאות, מתוך כמה מהשירים היותר מוכרים: 

לשיר השני יש גירסא שפעם שמעתי עם להקת הרוק הפוגז, אך לצערי לא איתרתי גירסא שלה, שהיא מלאת חיים  ביותר, ומתאימה ביותר לשיר על הקשר בין האירים לסקוטים.

לפני כמה שנים פיתחתי עניין משלי בפולק, והתוודעתי לכמה אמנים שאמי לא הכירה. מתוכם הכי חשוב לדעתי הוא יואן מק'קול, שהוא גם אביה של קירסטי מק'קול, זמרת מכושרת ביותר ששיתפה פעולה בין השאר עם הפוגז, בילי בראג והסמית'ס, אך נפטרה בגיל צעיר ייחסית מסרטן.  מק'קול אמנם בכלל נולדוגדל בסלפורד, שנמצאת במחוז לנקשייר ולא בסקוטלנד, אך כפי ששמו מעיד המשפחה שלו במקור משם והוא גדל בקהילה של מהגרים משם ועל השירים הסקוטיים. 

זהו אחד משיריו הכי מוכרים על עיר הולדתו, גם הפוגז עשו לזה קאבר, שרה איתו אשתו השלישית, פגי סיגר (ממשפחת סיגר האמריאית המפורסמת בפני עצמה, המוכר שבהם הוא פיט סיגר אחיה למחצה).

כפי שהשיר האחרון מדגיש, שירי פולק לעיתים רבות עוסקים בתנאי חיים קשים. אחד הדברים שמשגעים אותי ביחס  הישראלי המצוי למוזיקה קלטית שזה נתפס כמוזיקה רומנטית ונאיבית, משהו שלא קשור בכלל לחיים האמיתיים אלא יותר כמו פסקול לסרט פנטזיה ציורי. העובדה היא שלעיתים קרובות אנשים מקשיבים לנעימה שהיא מלודית והרמונית ולא למילים עצמן, שמספרות על עוני ודיכוי פוליטי. בעייני היופי של מוזיקת פולק קלטית היא שזה נסיון לשמר היסטוריה מנקודת המבט של המנוצחים, שכידוע לא זוכים לייצוג בהיסטוריה הרשמית. בין אם משום שהאנשים שהם שוליים מבחינת מעמדם החברתי - כלכלי או משום תמיכתם במלחמות כושלות, שירי הפולק משמרים את דרך חייהם, אמונותיהם וערכיהם. יש הרבה, הרבה שירים סקוטיים שמוקדשים למלחמה שלהם באנגלים, ולטעון שהם סתם "נחמדים" זה כמו לטעון ש"בילאדי בילאדי" או "אנו נושאים לפידים" הינם שירים נחמדים. אלה שירי מחאה פוליטיים, שאפשרו לסקוטים להיצמד לחלום שכנראה לעולם לא ייתגשם של עצמאות מהאנגלים. השיר הכי מפורסם שנשמע תמים ביותר אך מלא באזכורים מקודדים למרד האחרון של הסקוטים הינו "סירה לסקאיי". 

השיר מתייחס למלך הסקוטי ה"אחרון" בוני פרינס צ'רלי ובריחתו מהכלא האנגלי בסיום המלחמה שניהל עם האנגלים במאה ה- 18. האי סקאיי באותה העת היה עדיין מחוץ לשליטה אנגלית, והנסיך "הייפיוף" (שזה התרגום למילה בוני) המשיך משם לצרפת, שם הוא מת ללא יורשים חוקיים. הסקוטים בו זמנית גאים ומובכים מהסיפור הזה, מכיוון שהנסיך ברח בתחפושת אשה, בזכות אשת האצולה פלורה מקדונלד שטענה שהוא המשרתת שלה בטי. כשנסעתי לסקוטלנד סבא שלי בבדיחות הדעת הזהיר אותי שתחת כל עץ רענן יש לוח הטוען שפרינס צ'ארלי הסתתר במקום זה בפני הבריטים. כשביקרתי בשדה הקרב קולודן, המוזכר בשיר, הייתי המומה מהטימטום שהפגין הנסיך בבחירתו להתעמת עם הבריטים במקום לסגת כפי שייעצו לו הגנרלים שלו. חלק מהסקוטים אינם סולחים לו עד היום על אחריותו לקטל ולדיכוי האכזרי שגרר המרד, ולפיכך דמותו שנויה במחלוקת. לאחר המרד הזה הבריטים שברו את שיטת החמולות הסקוטית "הקלאנים", אסרו על דיבור, כתיבה או לימוד השפה הגאלית ובעצם עשו כל מה שיכלו למחוק את הזהות הלאומית הסקוטית. ניתן להתייחס לנסיון זה כהצלחה גדולה- רוב הסקוטים אינם יודעים גאלית (מעבר לכמה מילים שהשתמרו בשפה, שאפילו אני מכירה), חלק גדול מהם הם צאצאיי "מתנחלים" אנגלים או משת"פים - מכיוון שאת האנשים הבעייתים הגלו לאוסטרליה או קנדה, ורובם מרוצים מהמצב הקיים. אגב, היום צריך לשנות את השיר ל"כביש אגרה לסקאיי" - נבנה גשר המחבר את האי ליבשת, וניתן די בקלות להגיע לאי עם משלמים את האגרה.

השיר הזה מבוצע באוסף מומלץ ביותר של תת הז'אנר שירי ים הנקראים sea shanties. כחלק משיווק הסרט "שודדי הקאריביים" עלה במוחו של במאי הסרט וכוכבו, גור וורבנסקי וג'וני דפ לבקש משורה של אמי רוק, אינדי ופולק לבצע שירים הקשורים לחיי הפיראטים, באוסף הקרויי Rogue's Gallery: Pirate Ballads, Sea Songs, & Chanteys. אני תמיד אהבתי את השיר הזה, שהכרתי מדיסק של הקוריס, שמכיל בתוכו את קריאות ההגאי לשייטים- מי שאי פעם ניסה לשוט בקאאיק למשל יודע שצריך מישהו שייקרא לצורך קאורדינצייה מתי להכניס ומתי להרפות את תנועת המשוטים- דבר  שגורם לך ממש לחוש את תנועת הסירה. שר אותו ריצ'ארד תומפסון, אושיית פולק (מייסד להקת הפולק הפסיכדלי פיירפורט קונבנשן) ואמן סולו מעולה בפני עצמו.

מוזיקאי ש"החייה" את מוזיקת הפולק הקלטית בסקוטלנד הינו אליסדייר רוברטס. עם שם כזה, לא נראה לי שהייתה לו הרבה ברירה. שווה להקשיב להסבר באנגלית על מה השיר הראשון.

עם כל הכבוד למוזיקת פולק, יש נוכחות בולטת של מוזיקאים סקוטים בסצנת רוק אינדי, ואני לא מדברת רק על רוד סטיוארט. יש ערוץ ייעודי מקסים ב - accuradio.com שקרוי  בעדינות האופיינית לסקוטים "אם זה לא סקוטי זה חרא" שמוקדש לסצנה הזו

http://www.accuradio.com/#!/rock/britrock/ 

לדעתי במוזיקת הרוק  הסקוטית יש במידה רבה שימור של המלודיקה והאינטונציה של מוזיקת הפולק. זה יוצר שילוב מקסים בעיני. אחד הזכרונות הכי טובים שלי מסקוטלנד היא נסיעה בדרכים לכיוון אינברנס בטרנזיט במסגרת טיול מאורגן בראש צעיר שעשיתי עם חברת "מק'בקפרס" - שזה בתרגום קל מק'תרמילאים (הקידומת מק' בסקוטית היא מה שהקידומת או' באירית - היא באה בדרך כלל לציין לאיזה קלאן אתה שייך) לאחר ביקור במבשלת וויסקי, והעברה של בקבוק סינגל מאלט שרכשה המדריכה בין הנוסעים במשחק שתייה מטופש שאני כבר לא זוכרת מה מהותו- ושירה בציבור יחד עם השיר הזה - שממש טוב לשירה בציבור. (ותאומים זההים ששרים יחד זה קצת קריפי)...

אחד הדברים שממש שמתי לב אליהם בסקוטלנד היא הם היחסים בין אדינברו, עיר הבירה, לגלזגו, שמאוד מזכירים את היחס בין ירושלים לתל אביב. אדינברו היא עיר שבה נמצאים רוב מוסדות השלטון - הפרלמנט הסקוטי, הבנק הסקוטי (אכן יש להם לירה שטרלניג בהדפסה נפרדת) וגם מצויים בה האוניברסיטאות היוקרתיות - אונ' אדינבורו ואונ' סנט אנדרוס (שטכנית נמצאת בערך רבע שעה מאדינבורו אבל נכלול אותה גם). אנשי אדינבורו מתגאים בהיותם מתורבתים ואינטלקטואלים, בעוד אנשי גלזגו טוענים שאלה סנובים וצנונים מיובשים. פעם גלזגו הייתה עיר אפרורית ומדכאת, אך לאחרונה זו עברה מתיחת פנים ונהייתה מוקד משיכה לצעירים - סצנת מוזיקה לוהטת, בית ספר לאמנות מצליח, תרבות מועדונים וכו'. לא ממזמן נבחרה גלזגו כבירת התרבות האירופאית, דבר שלפני כעשור היה נחשב בלתי סביר ביותר בעיר שיותר מוכרת בזכות הפשע והאבטלה שלה. אנשי גלזגו כמובן טוענים שהם הבירה הסקוטית האמיתית, ושהם הרבה יותר אוטנתים ומעניינים מאנשי אדינבורו. לי קשה לפסוק בעניין, מכיוון ששהיתי באדינבורו במהלך פסטיבל הפרינג', שזו חוויה מהממת מבחיני, ובגלזגו עצרתי רק לחניית ביינים. 

הלהקות שמזוההות בין השאר עם גלזגו הינם בל וסבסטיאן, קמרה אובסקורה, אראב סטראפ ופרנץ פרדיננד. לפי מיטב זכרוני, ברובם היו אנשים שנפגשו בבית ספר לאמנות בגלזגו. המבטא הגלזגואי קשה במיוחד להבנה ללא סקוטים,  והרבה אנשים חושבים שזה המבטא הסקוטי היחידי שיש, אבל האמת היא שמבטא אדינבורו קצת פחות כבד. דוגמא למבטא נהדר/מזעזע זה יש לסולן אראב סטראפ לשעבר, מלקולם מדילטון

אחד הדברים שאני מאוד אוהבת באופי הסקוטי הוא חוש ההומור השחור שלהם, ששיר זה מדגים יפה מאוד. השילוב של מילים דכאוניות עם לחן עליז הוא לא המצאה ייחודית להם, אבל מעטים עושים את זה יותר טוב.

- עוד להקה מגלזגו, אגב. 

אם לתת קצת קרדיט למוזיקאים מחלקים אחרים של סקוטלנד. אז יש למשל את ג'יימס יורקסטון מפייפ שזה אזור ליד אדינבורו שנמצא על שפך הנהר פייפ. (תנסו להגיד The firth of Fife יותר מכמה פעמים בלי להתבלבל- זה יותר מוצלח משרה שרה שיר שמח).

הידע שלי בגאוגרפיה סקוטית, מעבר לביקור שם, מגיע ברובו מספריו של איין ראנקין על הבלש ריבוס. ארחיב בהמשך עליהם, רק רציתי לציין שריבוס במקור מפייפ אך שומר נאמנות יוצאת דופן ללהקת טינאייג' פאנקלאב , או ה- Fannies כלשונו (הסבר קצר שוב על חוש ההומור המוזר של הסקוטים - פאני זה סלנג לתחת. טיפוסי שביטוי של לוקאל פטריוטיות הוא להמציא שם משפיל ללהקה האהובה) למרות המקור שלהם מגלזגו.

לי אישית הם נשמעים יותר מושפעים מלהקות אמריקאיות - ביץ' בויז, וויזר וכו'.

ונסיים את החלק הזה בקולה המלאכי של אליזבת' פרייזר. פרייזר שרה בלהקת הקוקטו טווינז, ולאחרונה עוסקת בעיקר בהלחנת פסקולים. היא גם חזרה בתשובה כך שנוכחותה מועטה ביותר,  וזה חבל כי יש לה את אחד הקולות הכי יפים אי פעם. אני מאוד אוהבת את הקאבר הזה שלה לרוברט וויאט.

היא גם הקול מאחורי הקליפ המרגש הזה . מתישהו בהמשך - ספרות, טלוויזיה וקולנוע סקוטיים.

 נ.ב מחמת מיעוט מקום, אציין שגם מוגוואי, איימי מקדונלד,דונובן, וכנראה עוד הרבה להקות/מוזיקאים שכרגע אני לא זוכרת מהן שמן, הינם סקוטים.