לפני כחצי שנה, כשפתחתי את הבלוג, כתבתי רשימה על הרוקי מרוקמי. וכמו אז, אני מוצאת את עצמי שוב במצב שבו כל העולם ואשתו מתלהב ממשהו, ורק אני חושבת שהדבר שממנו האנשים מתלהבים הוא די מעפאן. מדובר כמובן בטריילר החדש לסרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, Django Unchained

http://www.youtube.com/watch?v=eUdM9vrCbow

צפיתי בטריילר, והוא חביב, אבל נראה לי שהוא לוקח את עצמו ברצינות מדי מכדי להיות מצחיק, ולא  מצחיק מספיק מכדי להיות פרודיה. אז עם מה נשארנו? מין נסיון ליצור מערבון רוויזינויסטי, שמעבר למגניבות של הכוכבים שלו, נותר כמעין יצור כלאיים פוסט מודרני שהוא אולי חלומם הרטוב של בני 16 ( בגיל ומנטלית) אבל עבורי מעלה אסוציאציות של הסרט הזה (תצפו בשני הטיילרים עד הסוף ותגידו שלא  רק לי נראה שיש דמיון בין שניהם)

http://www.youtube.com/watch?v=B1KlzGJw_Gw

אז למה באמת זה מעצבן אותי כל כך? כי אני באמת אוהבת את ז'אנר המערבון, ואת ההתפתחויות של שני העשורים האחרונים שחלו בו. כי עשו כבר סרט מעולה עם שריף שחור עם אקדח שמראה לאדם הלבן מי הבוס, אבל בגלל שהוא פרודיה אף אחד לא זוכר אותו. הנה סצנה מעולה שאין מצב שהיום היו יוצרים אותה בגלל מילת ה- N שמקבלת מקום נכבד.

http://www.youtube.com/watch?v=upvZdVK913I

אז הנה כמה מילים על מערבונים, מה זה מערבון רוויזיניונסטי, ומה הקשר בין זה לטרנטינו.

המערבון הינו אחד מאבני היסוד של הקולנוע, ז'אנר שהיה פופולרי עוד בימי הריאנוע. ימי "תור הזהב" של המערבון הינם בשנות ה-30 וה- 40. הבמאי שהכי מזוהה עם ז'אנר המערבון ה"קלאסי" הינו ג'ון פורד, בזכות סרטים מופתיים כמו "כרכרת הדואר" "המחפשים" ו"הגבר שירה בליברטי וואלאנס". כמובן שבכל הסרטים האלה כיכב ג'ון וויין, ששיתף פעולה גם עם אחד מהבמאים האהובים עלי האוורד הוקס ליצור את "נהר אדום", עוד מערבון מופתי. כמובן אי  אפשר לדבר על מערבונים בלי לציין את "בצהרי היום" עם גרארי קופר, "שיין" או "האוצר של סיירה מאדרה". סרטים אלה הינם המיטב של המערבונים, ובתור כאלה מציגים דמויות רב ממדיות ודילמות מוסריות מסובכות, אבל לצידם נוצרו מלא סרטי סוג ב' וג', שנטו יותר לקלישאתיות וסטריאוטיפיות. המערבון נהפך מזוהה עם חד מימדיות מוסרית, עד כדי כך שעד היום אמריקאים משתמשים בביטוי "כובעים לבנים/שחורים" לאפיין דמויות טובות או רעות בגלל הנטייה במערבונים להקל על הצופים להבין מי רע ומי טוב על ידי אפיון הדמות לפי צבע הכובע שהיא חובשת. המערבון גם הנציח סטריאוטיפים גזעניים וקולניאלסטיים בדיון על "כיבוש השממה", ודן בסטריאוטיפים בקשר לנשים - האישה הטובה שהיא עקרת בית בלונדינית לעומת הזונה שחורת השיער המקסיקאית (ובסטריאוטיפ הזה הרגו בעצם 2 ציפורים במכה אחת - גם שובניסטי וגם גזעני!). 

ז'אנר המערבון חווה שקיעה בשנות ה-50 וה-60, כשהוא הוחלף בג'יימס בונד, מרלון ברנדו וג'יימס דין בתור מודלים גבריים. המערבון נהפך מזוהה עם שמרנות, חוסר מעוף וחוסר רלוונטיות.    

ההצלה של המערבון באה משני כיוונים בלתי צפויים - האחד מכיוון של מדיה חדשה שעדיין הייתה בתהליך של התגבשות - והיא הטלוויזיה כמובן. מערבונים כמו "רוהייד" ו"בוננזה" היו מאוד פופלריים בשנות ה- 60 וה- 70. ההצלה השנייה באה מכיוון מערבוני הספגטי, מערבונים שהופקו על ידי במאים לא אמריקאים (המפורסם שבהם כמובן סרגיו ליאונה) ואף לעיתים קרובות צולמו מחוץ לאמריקה על מנת לחסוך בעלויות הפקה. סרטים אלה הינם מקור ההשראה העיקרי של טרנטינו, ואליהם "ג'נג'ו" אמור להיות מחווה.

לקראת סוף  שנות ה- 70 התחילו הבמאים העצמאיים האמריקאיים לגלות עניין במערבון, וחזרו אליו במטרה להרוג פרות קדושות ולחשוף את השקר מאחורי הנרטיב ההיסטורי המקובל. מערבונים אלה לפיכך נקראים מערבונים רוויזיוניסטיים- הם חוזרים לעבר אך הפעם מנקודת מבט ביקורתית. במובן מסוים הביקורת כבר נמצאת בין השורות בחלק מהמערבונים הקלאסיים, כמו הסרט "המחפשים" שמראה כיצד תאוות הנקם של גיבור הסרט מעוותת את אופיו והופכת אותו לאדם אלים, מר נפש וכמעט שמטרפדת את המטרה אותה הוא מנסה להשיג. אך במקום שזו תהיה ביקורת מרומזת היא הופכת לעצם העניין.

לרוברט אלטמן יש מקום נכבד בהיסטוריית המערבון הרוויזיוניסטי. סרטו "הקלפן והיצאנית" McCabe and Mrs Miller מ-71 מוזכר לעיתים קרובות, אך אני  רק ראיתי רק את סרטו השני שעוסק בנושא והוא "המופע של באפלו ביל". כמו הרבה מערבונים רוויזיניסטיוניסטים, סרט זה מתאר את הלבנים כציניקנים המעוניינים לעשות רווחים על חשבון השפלתם של האינדיאנים, שמשתפים פעולה בלית ברירה. אחד המאפיינים של המערבון הרוויזינסטיונסטי הוא שהוא מאפשר לצופים לראות את הארועים מנקודת מבטם של המיעוטים או המוחלשים חברתית, כמו הזונה או האינדיאני. סרט שלקח את הנושא קדימה בכמה צעדים הינו הסרט "איש קטן גדול" של ארתור פן ("בוני וקלייד"). דרך סיפורו של אדם לבן שגדל כאינדיאני פן מפוצץ את כל המיתוסים על היחס בין הלבנים לאינדיאנים. כבר בפתיחה הדובר מציין את בורותו כילד לבן שאינו מבחין בין שבט הפאוני שתקף אותו לשאיין, שמגדלים אותו, והסרט מציג באופן קומי את הצפייה של אחותו כי תיאנס (כי זה מה שאינדיאנים עושים, כמובן), צפייה שבמובן מסויים שותף לה גם הצופה.    

 http://www.youtube.com/watch?v=pwDukMfKMOk&feature=related   

אבל אי אפשר לדבר על מערבונים בלי לציין את האדם שהתפרסם בזכותם, ואז לקח את הפרסום ההוא והשתמש בו ליצור את המערבון הרוויזניוסטי האולטמטבי. אני מדברת כמובן על קלינט איסטווד. איסטווד התחיל להתפרסם בזכות כיכובו במערבון הטלוויזיוני "רוהייד" ומשם המשיך לתפקידיו האלמותיים ב"בעבור חופן דולרים"  "ו"הטוב, הרע והמכוער" של ליאונה. מערבוני הספגטי היו מערבונים רוויזיניוניסטיים, מכיוון שהם נטו לייצוג ריאליסטי ואלים יותר מהמקור וגם לדמויות יותר קרובות לאנטי גיבורים מאשר גיבורים. אבל הם די נופלים על התפר מכיוון שבסופו של דבר האג'נדה שלהם היא לא זהה לזו של אלטמן ופן אלא יותר באה להרחיב על מה שקיים. כמובן העובדה שהם נוצרו בידי לא אמריקאים אך נוצרו מאהבת התרבות האמריקאית מאפשרת בו זמינית מבט אובייקטיבי יותר אך כזה שמחובר מאוד למסורת המערבון הקלאסי. כך שהשלב הראשון של הקריירה של איסטווד מאפיינת אותו כגיבור מערבון "קלאסי" - קשוח אך בצד של הטובים. איסטטוד מאוחר יותר מתחשב במכוון ב"טייפ קאסטינג" הזה שנוצר לו כאשר הוא ביים את סרטו הטוב ביותר "בלתי נסלח."   

http://www.youtube.com/watch?v=5BppCSJZl_o

כפי שניתן לראות מהקליפ הקצר הזה, הקאובוי בסרט הזה הוא שיכור לשעבר, ולאלימות יש מחיר נפשי כבד. אין טובים ורעים, מכיוון "שלכולנו מגיע (לההרג)." הגיבור לכאורה הפך למלא תיעוב עצמי, שתוהה על מה הוא ביזבז את חייו. הנאביות של הצעיר שלצידו שמלא נוסטלגיה "לימים ההם" רק מודגשת על רקע זה.דמותו של איסטווד בסרט זה נוקם את נקמתן של הדמויות הדחויות חברתית, של זונות החשופות לניצול ואלימות באופן קבוע.

ומסרט המערבון הרוויזיוניסטי האולטמטי נעבור לסדרת הטלוויזיה המערבונית הרוויזיוניסטית האולטמטבית. אני מדברת על דדווד, כמובן.

http://www.youtube.com/watch?v=8-lCeL8JUG4&feature=related

 אני באמת באמת מרחמת על כל אדם שמנסה ליצור מערבון אחרי דדווד. דדווד העלתה את הרף בכל הפרמטרים - יותר גסה, יותר אלימה, יותר מתוחכמת, משוחקת יותר טוב וכתובה יותר טוב. היו לה חסרונות - נטייה להעדפת רקע מאשר התפתחות עלילתית, עלילה מפותלת שלא תמיד היה כוח לצופים לעקוב אחריה - אך אלה מתגמדים לדעתי מול התרומה של הסדרה לז'אנר. כשהסדרה התחלה, היא הטעתה את הצופים לחשוב שמדובר במאבק בין דמות טובה- שריף בולוק לדמות רעה- אל סוורניג'ן. אך כניסתם של דמויות פסיכופטיות, תאבות בצע וקרות דם לזירה העלתה שבין בולוק לסוורניג'ן יש יותר מן המשותף מאשר המפריד, והם נאלצים ליצור ברית רעועה בינהם. עם כל הכבוד לצוות השחקנים המעולה, איין מק'שיין גונב מכולם את ההצגה בהליכה, ומאז אני צופה בכל מקום שאני יודעת שהוא יופיע ("מלכים" ו"עמודי האדמה" למשל). בדדווד כולם מקבלים ייצוג- נכים, זונות, (שחלקן גם לסביות), שחורים, יהודים - גם אם זה בתור דמויות משנה זה אף פעם לא מרגיש שולי או סטריאוטיפי. היריעה הרחבה של  סדרת הטלוויזיה איפשרה פיתוח דמויות שחסר תקדים במערבונים. עוד נקודה חשובה היא שהסדרה שימרה את התחושה של אוטנתיות היסטורית עם שילובם של דמויות אמיתיות בסדרה, כמו הדמות הזו

http://www.youtube.com/watch?v=g1aiscFYqn4&feature=related

אז דדווד זכתה להרבה פרודיות, בגלל השפה השייקספירית ועשירת המילים- תרתי משמע  (הם אולי גנגסטרים אך הם דוברים במשקל איאמבי! צריך מילון להבין את הסדרה! יש לה צופה וחצי ואחד מהם הוא המבקר) אבל לאחרונה כשעלתה למרקע הסדרה "גיהנום על גלגלים" אי אפשר להסביר את הקבלה הקרירה שהסדרה קיבלה אלא אם מבינים שכל חטאה היא שהיא לא טובה כמו דדווד. זו סדרה שאישית צפיתי בשלושת הפרקים הראשונים, והיא סבירה בהחלט, אך מתאמצת מדי לעדכן את ז'אנר המערבון (יש לנו אינדיאנים טובים! ושחורים מגניבים!) תוך שמירה על הערכים המסורתיים של המערבון, מה שיוצר דיסוננס קוגנקטיבי מסוים. כלומר זאת סדרה שמנסה להיות רוויזיסטיוניבטית, אך בפועל לא מצליחה כי היא שמרנית מדי באופייה- ולכן בסופו של דבר הגיבורים הראשיים נותרים רובם קלישאתיים ולא מספיק מעניינים. מה שמציל הסדרה הם שורה של דמויות משנה אקסנטריות למדי שיש לי נטייה לחבב, ובראשם קולם מיני (כן, ההוא מ"מסע בין כוכבים") בתור "ברון רכבות" מרושע.

http://www.youtube.com/watch?v=cX4p_khYJBQ

עוד דמות חביבה עלי היא המתנקש השוודי. זה ופסקול מעודכן של קאנטרי (כמו השיר Rattlin Bones של קייסי צ'יימברס ושיין האוסטרלים) הופכים את הצפייה בסדרה לשווה, כל עוד מנמיכים ציפיות. 

http://www.youtube.com/watch?v=wUlzgxWSH-o

למרות הקושי שדדווד העלתה בפני יוצרי סרטים וסדרות, המערבון הרוויזיניסטי דווקא עובר פריחה מסוימת

בעשור האחרון. הסרט הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות, בדומה לשיר שציינתי, מגיע אף הוא מאוסטרליה. עם משחק מצויין של שחקנים בריטיים כמו ריי ווינסטון וג'ון הארט, תסריט שכתב ניק קייב (כבר אמרתי שהבנאדם מוכשר- צריך עוד הוכחות?) שגם משתתף בפסקול יחד עם וורן אליס, שהלחין אותו. יחד עם זאת, זהו סרט מדכא לאללה כך שלא מומלץ לצפות בו אם אתם אוהבים סופים שמחים. כמו היצירות האחרות שציינתי, סרט זה מטשטש את הגבולות בין פורעי החוק לאלה שאמונים על שמירתו, ומציג דילמה בלתי אפשרית בפני גיבור הסרט- בחירה בחייו של אח אחד על פני חיי השני.

http://www.youtube.com/watch?v=G7V-CW_SUos

 עוד סרט שקראתי ביקורת עליו בקונקסט של מערבונים רוויזיוניסטיים  שמאוד רציתי לראות אך עוד לא יצא לי לראות, הינו "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן". גיבור הסרט שהנו שודד ורוצח, מוצג כאיש משפחה שהתברגן- ייצוג שמעולם לא היה מופיע במערבון טיפוסי. העובדה שהסרט מבוסס היסטורית ודן בעידן שבו אנשי המערב הפרוע הפכו ללא רלוונטיים כבר בחייהם גם היא טיפוסית למערבון רוויזיניסטי.

http://www.youtube.com/watch?v=r2gY_e1ZKD8

לבסוף אציין שנעשו שני רימייקים למערבונים לאחרונה. את האחד 3:10 ליומה עוד לא יצא לי לראות, אבל את השני ראיתי ומאוד נהנתי. "אומץ אמיתי" אינו בדיוק רימיייק לסרטו של ג'ון וויין, מכיוון שהיוצרים טענו שהם פנו לספר על מנת ליצור סרט נאמן יותר למקור. הליהוק של נערה לתפקיד מטי סטורס במקום אשה שהופיעה בגרסא הראשונה, מעלה  דיון בנורמות מגדריות של התקופה- נימה ביקורתית יותר לגבי גברים שמסוגלים לנסות לפתות נערה בת 14 כמו בפגישה הראשונה בין מטי לריינג'ר לבוף. מטי סטורס, גיבורת הסרט, מראה התנהגות בלתי נשית במהלך הסרט, ומשלמת על כך מחיר כבד.  

http://www.youtube.com/watch?v=gMPr9rchJMs&feature=relmfu

אבל מה הקשר בין כל אלה לסרטו של טרנטינו? כמו רוב הסרטים שציינתי, טרנטינו לכאורה בא ליצור מערבון שנותן כבוד למיעוטים - השחורים במקרה הזה. הוא גם עוסק בנקמה, מוטיב שכמו שראינו שכיח למדי במערבון. לפיכך ניתן לטעון טרנטינו פעל במסגרת המערבון הרוויזיוניסטי. בקורס "הקולנוע האמריקאי" שלמדתי לפני כמה שנים, ניתחנו את הייצוג השחור ב"ספרות זולה". המרצה שלי ניסה לטעון שטרנטינו משחק אותה כנציג של "פוליטיקת הזהויות" אך בפועל הדבר היחיד אכפת לו ממנו היא דרגת ה"קוליות" של הייצוג של הדמוית. בשעתו דווקא לא ממש השכנעתי בנכונות של הטיעון הזה, אבל הטריילר שצפיתי (בהנחה שהוא מייצג את הסרט) גורם לי להתחיל לחשוב שיש דברים בגו. אני לא טוענת שהיה עדיף אם טרנטינו ייביים סרטים רציניים מדכאים שמחנכים את הצופים כמה רע היה בעבר, שניתן לאמר במידה מסוימת שזו דרך לתאר למשל את "בלתי נסלח" ו"ההצעה", אך יש אופציה לסרט שהוא גם מצחיק וגם ביקורתי, כמו בדוגמאות שהבאתי מ"אוכפים לוהטים" ו"איש קטן גדול". אבל בפועל נראה לי שהסרט רק "מתחפש" למערבון רוויזיציוניסטי, ואין לו את האיכויות של הסרטים שציינתי לחיוב. בסופו של דבר, אדם לבן משחרר את ג'נגו, ומסייע לו למצוא את אשתו. למרות שהוא לכאורה הגיבור, האדם שמניע את העלילה הוא עדיין לבן "טוב". אז למדנו שעבדות זה רע, אבל ביננו, לא צריך את טרנטינו כדי לדעת את זה. במובן הזה, יש הרבה יותר מן המשותף לסדרה "גיהנום על גלגלים" לבין הטריילר שרוב האנשים היו מוכנים להודות - שניהם שמרנים הרבה יותר ממה שהיוצרים שלהם מציגים אותם.   

אז מה עושים? איך שומרים על המסורת ועושים כבוד לז'אנר המערבון ועדיין להציג משהו מעודכן? הסדרה "צדק פרטי" מספקת פתרון אלגנטי לבעייה זו. היא מציגה דמות של שריף מערבוני "קלאסי" הנאלץ להתמודד עם העובדה שהעולם התקדם למקום אחר מבחינת יחס לכללים. חוסר ההתאמה בין הערכים של המאה ה-21 לערכים האישיים של גיבור הסדרה, שיותר מתאימים למאה ה- 19, מספקת לסדרה מתח והנאה. וזה לא מקריות שזהו מיודענו מדדווד, תימוטי אוליפנט שמשחק בסדרה. הסדרה מבוססת על דמויותיו של אלמור ליאונרד, עם דיאלוג שנון ונבל במשחקו הגאוני של וולטון גוגינס, המוכר מ"המגן".

http://www.youtube.com/watch?v=5Cnl-xa_nFU