אני חובבת גדולה של אולפני פיקסאר, והטריילר הזה הינו למעשה הטריגר שהוליד את שני הפוסטים על סקוטלנד. אמנם המבטא הסקוטי של אמה תומפסון קצת מאולץ, אבל חוץ מזה נראה שאין על מה להתלונן - גיבורה פמניסטית, אנימציה מהממת שמראה כל תלתל מרדני על מצחה של מרידה או ממחישה את הטקסטורה הצמרירית של בד הפלייד, וכמובן הנופים הרומנטיים של סקוטלנד.

 http://www.youtube.com/watch?v=Y4EZULqhP2E

מעבר להכרות עם המוזיקה, הרומניטיקה הסקוטית האישית שלי קשורה לסרט שציפיתי בילדותי המבוסס על ספרו של רוברט לואיס סטיבנסון "החטוף". 

 http://www.youtube.com/watch?v=RpPfxQUvZLc

 הסרט מתרחש בימי המרד של בוני פרינס צ'ארלי (הסבר מפורט יותר מופיע בחלק 1) ויש בו את כל מה שצריך לסיפור הרפתקאות מוצלח - סיפור על ריגול, נאמנויות סותרות, גיבור צעיר ונאיבי ומורד הנועז שלוקח אותו תחת חסותו. בשעתו כל כך נהנתי מהסרט שקראתי את הספר, שפחות מוכר מספריו של סטיבנסון "אי המטמון" ו"ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד". ביקרתי באדינבורו במוזיאון הסופרים, המוקדש למשורר רוברט (רובי) ברנז, סר וולטר סקוט וסטיבנסון. אין ספק שלסטיבנסון יש את הפריטים הכי מעניינים - עם תצלומים מביתו האקזוטי בים הדרומי- ולמרות שלעומת השניים הקודמים הוא נחשב פחות ספרות גבוהה ויותר ספרות פופלרית, דווקא הספרים שלו זוכים שוב ושוב לעיבודים מודרניים. 

בספר/סרט זה ישנם גם חלק גדול מהסטריאטיפים הסקוטיים - הדוד המרושע אבנעזר נודע בקמצנותו (לאנגלים יש יותר בדיחות סקוטים קמצנים מאשר שלנו יש על פרסים). האהבה של הסקוטים להרפתקאות מוצגת דרך דמותו של אלאן ברק סטיוארט, סוג של הירואית רומנטית שקשור לכך שחלק מגדולי ההרפתקנים האנגלים היו בעצם סקוטים. אפילו אצלנו בארץ מוכר רומנטיקן הרפתקן סקוטי - ווינגייט שאימן את פלוגות הסער ועל שמו נקרא המכון.  

לסקוטים יש גם עסק לא פתור עם הסרט "ברייבהארט". מצד אחד, הוא קידם את הנרטיב של המאבק המתמשך באנגלים (הפעם בימי הביניים). מצד שני, הסרט מבוסס על ספר שכתב אמריקאי ממוצא סקוטי, הטוען לקרבת דם לגיבור הסרט וויליאם וולאס. כתוצאה מכך, הגיבור האמיתי של התקופה, המלך רוברט דה ברוס מוצג בסרט כפחדן חלשלוש. אך האמת היא שבסקוטלנד עצמה לדה ברוס יש הרבה יותר נוכחות מאשר לוואלאס, עם כל מיני מונמנטים לכבודו (שהוויקטוריאנים בנו מתוך סנטימנטליות למורשת אבודה). כמו כל מיתוס היסטורי, סיפורה של איחודה של סקוטלנד זוכה לכל מיני גירסאות רוויזינסטיות. 

http://www.youtube.com/watch?v=jfQeLEArpck 

ציינתי בפוסט הקודם את איאן ראנקין, עכשיו ארחיב קצת עליו. לא קלטתי עד כמה איאן רנקין פופלרי עד שראיתי פרסומות בכל אדינבורו לטיולי "ריבוס" (שמו של הבלש גיבור ספריו) - ואני משערת שתחנות משטרה וחדר מתים לוקחים מקום חשוב בטיול הזה. מסיבות השמורות עם ההוצאות לאור הישראליות, תורגמו עד כה רק הספר הראשון והשלישי בסדרה, ולמרות שהם יצאו בשנות ה-80 זה התחילו לתרגם אותם רק בשנים האחרונות. הספרים לא הצליחו, ולא במפתיע, מכיוון שהספרים הראשונים בסדרה חלשים יחסית. אני הייתי בכלל ממליצה להתחיל מהספר החמישי "הספר השחור". כך שבישראל לא מבינים מה הקטע עם אחד הבלשים הסיפרותיים הכי מגניבים שיצא לי לקרוא. לקראת הסוף רנקין התעייף מריבוס והתחיל להתמקד יותר בסיידקיק שלו, שיבון, ונכון להיום נטש סופית את הסדרה ועובד כיום על סדרה על יחידת מח"ש שעוד לא יצא לי לקרוא. גם יש לו אחלה ספר "יחידני" שקרוי doors open שבימים אלו מוסרט.   

בהרבה מובנים ריבוס הוא בלש די טיפוסי  - אלכהוליסט, לא מסתדר עם הבוס, יש לו אישה לשעבר ובת. מערכת היחסים שהוא מנהל מול אויבו הגדול ביותר - הגנגסטר "ג'ר הגדול" קפרטי - עוברת כל מיני שלבים בסדרה, ובלהיטותו לשים את קפרטי מאחורי הסורגים ריבוס עובר לעיתים על החוק בעצמו, מה שמקנה לאופי שלו תחום "אפרפר" מבחינה מוסרית. האיזכורים בספרים - של מוזיקה שריבוס אוהב או מקומות ספציפיים באדינבורו - מקנים לסדרה את הייחוד שלה.

ישנה גם סדרה טלוויזיונית של ריבוס, אך היא מאכזבת למדי. בעונות הראשונות לוהק ג'ון האנה, שחקן סקוטי שהתאהבתי בו כשג'וונית פלטרו פגשה בו ב"דלתות מסתובבות", אך משום מה הליהוק לא היה נכון והאנה לא שידר מספיק וויבס של "בד בוי" להיות אמין בתור ריבוס. הליהוק השני הוא שחקן בשם קן סטוט, שמבחינת אטיטיוד (לפחות מהקליפ הקצר הזה) מתאים יותר לתפקיד, אבל הוא קצת שמן מדי כדי להיות ריבוס השרמנטי (שלא לדבר על כך שבעברו ריבוס שירת ביחידה מובחרת בצבא, ולמרות שהשנים עשו את שלהם קצת קשה להאמין שהוא יתדרדר עד כדי כך). בכל מקרה הקליפ הזה משעשע למדי, וממחיש יפה את היריבות בין שני הערים שציינתי בעבר וגם מהווה תירוץ טוב לדבר על הבלש הסקוטי השני הכי אהוב (גם עלי וגם באנגליה בכלל) - טגרט. 

 http://www.youtube.com/watch?v=W31KPn63RSI

בניגוד לריבוס, טגרט היא סדרה שהיא לא עיבוד של מקור סיפרותי והדבר מסביר למה היא הרבה יותר מוצלחת. היא אחת סדרות המשטרה שרצו הכי הרבה זמן על המרקע האנגלי - כמעט 30 שנה, ובארץ היא שודרה בערוץ הולמרק (ויכול להיות שגם בערוץ 1 - הזכרון שלי קצת מטושטש מתי בדיוק התחלתי לראות את הסדרה. יש מצב עוד לפני שהכבלים נכנסו לזירה התקשורתית בארץ). כפי שניתן להבין, זו גם בין הסדרות הבלשיות הראשונות שראיתי בכלל, ועל כן עד היום יש לי העדפה לסדרות משטרה בריטיות, וחוץ מ"רצח משחור לאדום" ו"הסמויה" אין סדרות אמריקאיות שמצליחות להגיע לרמת התחכום והאמינות של הסדרות האלה. טאגרט הצליחה כל כך שגם כשהשחקן שגילם את טגרט נפטר מהתקף לב ב- 94, הסדרה המשיכה עם הדמוית שהיו סיידקיקים שלו, רובי וג'קי. לומר את האמת אני אישית עקבתי אחרי הסדרה עד לשנות ה- 2000  המוקדמות, ואת הבלש בקליפ אני בכלל לא מכירה. כפי שהקליפ מדגים, הרקע של גלזגו לסדרה מקנה לה אופי יותר "פרגמטי" ו"מלוכלך". 

אם נחזור לשנייה לרנקין, אציין גם שהוא שיתף פעולה עם הוצאת הקומיקס "ורטיגו" וכתב ספר לדמות של ג'ון קונסטנטיין Dark entries (שם שלקוח משיר של להקת האייטיז באוהואס). הספר חביב ביותר, אבל לא חובה למי שלא מכיר את קונסטנטין/רנקין. אני בתור חובבת שרופה של שניהם קניתי בעטיפה קשיחה, והרעיון של לשים את קונסטנטין, שהוא סוג של בלש פראנורמלי/קוסם כמתמודד ב"האח הגדול" עם טוויסט מקורי למדי עובד מספיק בשבילי. במקרה (או אולי לא) ישנו עוד קשר סקוטי לקונסטנטין - סופרת ספרי המתח הסקוטית דניס מינה כתבה את הסדרה לתקופה קצרה, אך האוהדים לא ממש נתנו לה צ'אנס. לא יצא לי לקרוא את הספרים שלה, אבל אני יכולה להמליץ על רומן האימה שכתבה גם הוא לוורטיגו - A death in the family . 

עוד סדרת מתח סקוטית שאהבתי בנעוריי הינה "דרך העורב". הסדרה שודרה בערוץ 1, וכללה כל מיני שחקנים שחלקם הגדול הצליחו בהמשך הקריירה שלהם -  דוגריי סקוט ופיטר קפלדי. לשמחתי מצאתי שכל המיני סדרה זמינה ביוטיוב- הנה החלק הראשון.     

http://www.youtube.com/watch?v=OZoCCtSMa-4

צפייה מחודשת בסדרה העלתה נוסטלגיית 90' חריפה - פסקול עם פאלפ, מחשבים עם אותיות ירוקות זוהרות והגיבור לובש חולצת נירוונה. גם אי אפשר להתווכח שלפתוח את הסדרה עם סבתא שמתפוצצת בהלוויה מוודאת שתשומת לב של הצופים תילכד. משום מה פיספסתי את החלק האחרון של הסדרה, ולא גילתי מה עלה בגורלו של הדוד הנעלם של גיבור הסדרה פרנטיס עד שקראתי את הספר שעליו הוא  מבוסס, בערך 4 שנים מאוחר יותר לפני נסיעתי לסקוטלנד. בפאב קטן באינברנס פתחתי שיחה עם גבר מבוגר לגבי ספרות סקוטית ואיאן בנקס בכלל, והא המליץ לי את ספרי המד"ב שלו. לקח לי כמעט עשור ליישם את ההמלצה, ועכשיו אני קצת  מצטערת שחיכיתי כל כך הרבה זמן. הנה אנקדוטה שקשורה לנושא: לאיאן בנקס יש פוליסה לכתוב בשמות שונים ספרי ספרות רגילים וספרי ז'אנר מד"ב. כשהוא סופר מד"ב הוא מוסיף את האות אמ באמצע, וכשהוא "רציני" היא חסרה. לא ממזמן רכשתי ספר של איאן בנקס בדני ספרים, אשר נמצא במדף המד"ב. להפתעתי היה מדובר בספר ספרותי רגיל. כשחזרתי לחנות הסברתי לאחראי את הסיפור עם האמ ומה לעשות לגביה. האם זה עזר? מה פתאום, הספר חזר למדף המד"ב, ומן הסתם יבלבל קוראים נוספים. הכל בגלל שלאנשים שמנהלים חנויות ספרים אין מושג בספרות וקשה להם להבין שסופר יכול לכתוב ביותר מז'אנר אחד. רק כדי לבלבל עוד יותר, בעברית לא התייחסו לעניין הזה בכלל וכל הספרים שלו מופעים תחת השם "איאן בנקס", ובנקס עצמו הפסיק עם זה באחד הספרים האחרונים שפירסם  Transition שהוא ספר מד"ב אבל בלי ה"אמ".

ולגופו של עניין - סדרת המד"ב שלו "התרבות" ( The Culture) מומלצת לקריאה משום שכל ספר עומד בפני עצמו, ובכך מנטרל חלק מהבעיות שהתלוננתי עליהם בפוסט על סדרות מתמשכות, אבל כולם מתרחשים באותו עולם כך שהכרות עם ספר אחד מקלה על ההבנה של ספרים אחרים. בעולם בו מתרחשת הסדרה האנושות היא חלק מתרבות אינטרגלקטית אוטופית, המצליחה להביא לפועל עקרונות אנרכיסטיים - לכסף אין משמעות, כל אחד יכול לעשות מה שבא לו  (בגבולות הסביר), וכל ההחלטות מתקבלות במשותף בסייוע מחשבי על אינטלגנטיים. רוב ספרי "התרבות" עוסקים בסוגיות המעלות קונפליקטים מוסריים- אם כל אחד יכול לעשות מה שבא לו, מה עושים למשל לאנשים פסיכופטים שנהנים לפגוע באחרים? עד כמה צריכה תרבות נאורה להתערב בעניינה של תרבות פחות נאורה? עד כמה אפשרית קיום של חברה מבוזרת פוליטית - האם יש מקרים שבכל זאת לאינדיבדואלים יש מקום להנהיג מדיניות? למרות העיסוק בסוגיות סוציו-פולטיות "חמות", הספרים תמיד קלילים בזכות חוש ההומור של הדמויות הלא אנושיות - חייזרים, רובוטים וספינות חלל שמאכלסות את הייקום של בנקס- שמספקים נקודת מבט משועשעת על השגעונות של המין האנושי.  

 אחד הספרים של בנקס שתורגמו על עיתונאי שחוקר רוצח סדרתי, גם זכה לעיבוד מוסרט שלא זכה להרבה תשומת לב

http://www.youtube.com/watch?v=yYOxrJWyiMc

אי אפשר להתייחס לתרבות סקוטית מבלי להתייחס ל"טריינספוטינג" או לדני בויל. הסרט "טריינספוטינג" הפך את הסקוטים למגניבים ברמה עולמית, אם כי בדיעבד הסרט עובד פחות כיחידה ויותר כאוסף קטעים שרמתם אינה אחידה. אני צפיתי בו כשנתיים אחרי שיצא, כשעוד הייתי בתיכון בערב כפול של סרטי דני בויל בסינמטק. זה היה בין הסרטים הראשונים עם הגבלה לגיל 18 שצפיתי בו והרגשתי מאוד נועזת. 

אכן, לזמן קצר בשנות ה-90 יואן מק'גרגור היה אליל סקס, לו ריד היה שם מוכר בכל בית ודני בויל היה קולנוען חוצף וצעיר. וכמו בסרט עצמו "ההרואין שיק" היה כאילו כיף עד שאנשים התחלו למות, ואז עמדנו אבלים וכואבים והבנו ששנות ה-90 נגמרו. 

http://www.youtube.com/watch?v=v6uBkJSbQO0

כשנסעתי לסקוטלנד המדריך מגלזגו טען בעצבנות שרוב הסרט צלום באדינבורו, מכיוון שחלקם הגדול של השיכונים שבו הוא מתרחש (בגרסת הספר) כבר נהרסו בגלזגו, מה שעבורו היה לא פחות מחילול קודש.

אני מעדיפה את הסרט שבויל צילם קודם, שנקרא בעברית "חברים לרצח". זה אחד מהסרטים האהובים עלי ביותר, ואני מתה על העלילה הבלתי צפויה שלו וההגיון הפרברטי שלה. כתבתי עליה עבודה לקורס של עריכת קולנוע וקיבלתי עליו 90 - כך גם יצא לי משהו מזה. בעבודה הוכחתי את הקשר בין הסרט הזה ל"פסיכו".

http://www.youtube.com/watch?v=DF8h4trB70M

לסיום אחזור דקה לפיטר קפלדי, שמככב בגרסת המקור ל"פולישוק". הרבה ישראלים אינם מודעים שהסדרה היא עיבוד לסדרה קיימת באנגליה, ועם כל הכבוד לקוזו הישראלי, מלקולם הבריטי אוכל אותו לארוחת בוקר. הסדרה לא ממש הצליחה מחוץ לאנגליה, מכיוון שהיא קשורה מאוד לפוליטיקה בריטית שאפילו אני קצת התקשתי להבין את הפאנצ'ים של חלק מהבדיחות (למרות שאני די עוקבת  אחרי העניינים שם), וגם השחקנים שומרים על קצב דיבור מאוד מהיר שאפילו אמריקאים מתקשים להבין את המילים. הנה המיטב של מלקולם, היועץ הפוליטי שיכול למכור קרח לאסקימוסים. מדהים לראות איך בעשרים שנה רעמת התלתלים של השחקן נעלמה כמעט לחלוטין...

http://www.youtube.com/watch?v=KfiEK3Ovv5o&feature=related

מסתבר שהיצר המזוכיסטי של אנשים הוא יותר גבוהה ממה שרוב האנשים חושבים, כי אחרת אני לא יכולה להסביר את הפופלריות של אפ לסמארטפון שמנגיש את מי שמוריד אותו לתיבת ההודעות של מלקולם, ולכן זוכה שמלקולם יצעק עליו באופן אישי. כיום התחילה גירסה אמריקאית- ויפ- עם אותו צוות כותבים- אבל אין מצב שהטלוויזיה האמריקאית תסבול את הרמות של גסות וחוסר פוליטקלי קורקט של המקור .

הפורטרט המדהים הזה של קפלדי הוצג בנשיונל גלרי בלונדון כשביקרתי בה.

 http://www.npg.org.uk/whatson/exhibitions/bp-portrait-award-2011/the-exhibition/exhibitors/bp-exhibitor-17.php

 האופי הסקוטי לדעתי מתמצה יפה אצל קפלדי - חוסר פחד מוחלט מפני גופי סמכות, חוש הומור, שליטה יצירתית בשפה האנגלית, וסוג של גישה מאוד פרגמטית לחיים - צינית במידה מסוימת. אולי אני אוהבת את האופי הזה כי יש לו כמה נקודות משיקות עם האופי שלי (או האופי שהייתי רוצה שיהיה לי). גם אם יש צד שלילי לאופי הזה -מרדנות, עקשנות, פסמיסטיות, פורטיניות מחמירה (הכנסייה הסקוטית למשל לא חוגגת את חג המולד כי הוא פגאני מדי - ובכך הורסים לעצמם הסקוטים את אחד הימים הכי כיפיים בלוח השניה הנוצרי) - האופי הסקוטי הוא זה שגורם לי להנות כל כך מהתוצרים התרבותיים שיש לתרבות הזו להציע.