אני לקראת שלבי סיום של הספר "סחרור" (spin)  של רוברט (צ'ארלס) ווילסון, המתאר את סוף העולם. הספר הוא די ישן, ותורגם לעברית כבר לפני 5 שנים, אבל עד עכשיו לא יצא לי לקרוא אותו. הוא זכה בפרס הוגו, שהוא פרס ספרותי יוקרתי למדי בז'אנר המד"ב. אני גם קוראת ספר שקניתי בשבוע הספר, אבל לומר את האמת הוא קצת כבד לי ונחמד לקרוא במקביל ספר יותר נגיש לקריאה. לפני הרבה שנים קראתי ספר של ווילסון משנות ה- 80שאהבתי ששמו "gypsies" שלא תורגם לעברית. לפיכך, היו לי צפיות די גבוהות מהספר,שהתממשו באופן חלקי.

הקטע של הספר זה שהוא ספר טוב, אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר. הוא מתאר את סיפור חייו של טיילור דופרי, אשר גדל בשכנותם של שני תאומים ג'ייסון ודיאן, והוא חברם הטוב. בין טיילור לדיאן וג'ייסון הבדלי מעמדות ניכרים - הוריהם של התאומים מעסיקים את אמו כעוזרת בית. לעומת זאת הורי התאומים הם די בלתי מתפקדים - אם אלכוהליסטית ואב קרייריסט קשוח ומנוכר, והם פונים למשפחתו של טיילור לחום אמהי. כשהם ילדים קורה ארוע מסתורי - כדור הארץ נעטף על ידי קרום מבודד - אשר לו תוצאות הרות אסון. השלושה מתבגרים למציאות של חרדה ואי וודאות מתמדת, וכל אחד מתמודד איתה בדרכו. ג'ייסון שהינו גאון סטייל סטיב ג'ובס מפתח טכנולוגיה אשר מאפשרת לאנושות לחיות במאדים, דיאן מצטרפת לכת דתית הזויה, ואילו טיילור נקרע בין נאמנויות כאשר הוא הופך למקורבו של ג'ייסון ורופאו האישי, בעוד שהוא שומר על אהבה בלתי ממומשת לדיאן. הספר משקיע הרבה אנרגיות בהסברים מדעיים כיצד ייתכן מצב שבו הזמן עובר בצורה מואצת - ולכן מערכת השמש הופכת לסביבה שחיים אנושיים אינם אפשריים בה,  ולטכנולוגיית הטרהפורמינג, ולפיתוחים  של ננוטכנולוגיה. כמו כן הוא מתאר די באמינות צורות התמודדות שונות עם אסון קטסטרופלי שקורה בהדרגדתיות- הכחשה, ייאוש, אופוריה. הוא מזפזפ בצורה די מותחת בין ההווה והעבר בצורת פלשבקים. אבל עם כל תשומת הלב הזאת לרקע, יש בעייה מסוימת בדמויות הראשיות עצמן. הן נותרות דמוית בלתי מפותחות עם מאפיינים שלא ממש משתנים לאורך הספר. במיוחד בעייתי בעיני סיפור האהבה בין טיילור לדיאן. הוא חוזר ומספר שהיא גאונה ומיוחדת כמו אחיה, אבל לאורך הספר אין דבר בהתנהגות שלה שמאשש טענה זו. סדרה של החלטות, שכל אחת גרועה מהשניה, הופכת את דיאן לדמות של אישה חלשה ששמחה שבעלה רודה בה.  לעומת זאת הדרך שבה טיילר מחבל באופן די עקבי בייחסיו עם נשים שונות במהלך הספר הופכת גם את הדמות שלו לחלשה- הוא מפחד להכריח את דיאן להתעמת עם האפשרות של רומן בינהם, אבל הוא לא מספיק בוגר לוותר עליה.  מעבר לכך הטכניקה הסיפורית של שימוש במספר אשר מביט על ההתרחשויות מנקודת מבט חיצונית -  טיילר הוא דמות נייטרלית שדי לא מתערבת - הופכת את הדמות שלו למשעממת למדי. בעוד שחיי התאומים מלאים דרמות שונות, הדרמה העיקרית בחייו של טיילר היא מעורבותו בחיי התאומים.

לאורך הספר הזדמזם לי בראש השיר הזה, שמתמצת באופן מושלם את הספר 

http://www.youtube.com/watch?v=EkCc_qiI7UA

בכלל נראה שסוף העולם נמצא בתודעה של אנשים השנה, אחרת איך ניתן להסביר שיצאו שלושה סרטים העוסקים בנושא זה אחד אחרי השני - מלנכוליה של לארס פון טרייר, סרט די נשכח של אבל פררה והסרט "מחפש חברה לסוף העולם", שמצטט שיר די נחמד של כריס קורנל .השילוב של קומדיה רומנטית לסרט אסונות נראה די מוזר, והזיווג של קיירה נייטלי לסטיב קראל נראה לא מוצלח במיוחד. נראה שבהוליווד עוד לא הפנימו שזה לא לעניין לזווג אישה עם גבר שיש יותר מעשרים שנה ההפרש גיל בינהם, אלא אם לגבר הזה קוראים ג'וני דפ.

http://www.youtube.com/watch?v=yPqwRWEk7Y0

ובאופן אסוציאטיבי למדי אעבור לנושא אחר - לא ממזמן קראתי סקירה על האלבום שממנו השיר של דיוויד בואי לקוח, זיגי סטארדאסט. זהו אחד השירים האהובים עלי ממנו, ולומר את האמת שבניגוד לקנוסנזוס האוניברסלי של מבקרי הרוק לגבי מקומו של האלבום בפנתאון האלבומים הכי טובים, הוא לא נכנס לעשיריה הפותחת שלי. מה שנותן לי הזדמנות להסביר את היחס האמביוולנטי שלי לדיוויד בואי. 

יותר משאני אוהבת את דיוויד בואי, אני מעריכה אותו. הוא השפיע על חלק גדול של המוזיקאים שאני אוהבת, הוא עבד עם חלק גדול מהמוזקאים שאני אוהבת, אין לי שום ספק  שהוא אחד הדמויות הכי איקוניות בעולם הרוק. אבל לבנאדם עצמו מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר.

כדי לסבך עוד יותר את העניינים, אסביר שהוא אחד השחקנים האהובים עלי. הערצתי אותו מילדות, אבל בזמנו לא ידעתי שאני מעריצה אותו. הנה ההסבר איך זה קרה:

אי שם בשנות השמונים, בגילאי 8-12 שלי, הלכתי לבית ספר למחוננים. כל פעם שמורה הבריז משיעור, ההנהלה הייתה מושיבה אותנו מול וידאו של "המבוך". כתוצאה מכך ראיתי את הסרט הזה לפחות שלושה פעמים. בתור ילדה לא הייתי בכלל מודעת לזהות של בואי ככוכב הסרט. זה קרה רק כמעט עשור לאחר מכן, כאשר אני הייתי בצבא ואחי הקטן היה בגיל חטיבת ביניים. קראתי שיש הקרנה של "המבוך" בסינימטק, והחלטתי לקחת את אחי להקרנה על מנת שייהנה מאחד מסרטי הילדות האהובים עלי. לתומי חשבתי שאולי אחי קצת גדול מדי לסרט,  אבל מקסימום הוא יהיה הילד הכי בוגר באולם (לא כולל אותי כמובן). מה שקרה בפועל הוא שהגיל הממוצע של צופי הסרט היה בסביבות ה- 30, ולא רק שלא הייתי האדם הכי בוגר שם, אלא שאחי היה אולי הצעיר ביותר (וזה בסרט שגיל היעד שלו הוא ילדים). נקלענו להקרנת סרט קאלט מאולתרת, במהלכו שרו המשתתפים יחד עם הסרט. מילא שמגיעים ל"המופע של רוקי" עם צפייה מוקדמת להשתתפות הקהל, אבל כשזה בא בהפתעה זה לחלוטין הזוי. והסיבה לכך שזה סרט קאלט היא השתתפותו של בואי כמובן, ורק כשהכתוביות עלו בתחילת הסרט עם שמו הצלחתי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין מה הקטע. צפייה מחודשת בסרט העלתה שזהו סרט מהנה בדיוק כפי שזכרתי אותו, אבל שמסרים רבים בסרט פשוט עברו מעל הראש שלי וכלל לא נקלטו. אחד הדברים שפיספסתי בסרט הינם האנרגיות שעוברת בין בואי לג'ניפר קונולי, שהייתה אז פחות ממחצית מגילו - רק בת 16. 

 http://www.youtube.com/watch?v=ufrCIwNk1zc

כפי שניתן לראות מהקליפ - זהו סרט מתוחכם למדי שמצטט את אשר בעיצוב התפאורה (עם כמה אפקטים שמן הסתם היו מיוחדים לזמנם אבל היום קצת מעפנים). קצת על הסרט למי שלא מכיר אותו - הסרט בוים על ידי ג'ים הנסון  ("החבובות") , הוא קיבל תקציב די רציני אבל כשל בקופות. מאוחר יותר הוא  צבר רווחים בווידאו. הסרט מתאר את מסעה של שרה להציל את אחיה הקטן טובי מידי מלך הגובלינים (בואי), בעקבות בקשה נמהרת ממנה שייקח אותו . שרה בתחילת הסרט מתוארת כנערה חולמנית, אשר מסרבת להתבגר. היא בודדה, ומעדיפה לחיות בעולם של פנטזיות מאשר לטפל באחיה. על מנת להציל את אחיה שרה חייבת ללמוד לפתח חברויות, לקחת אחריות על מעשיה, וגם להתפכח מהפנטזיות שלה. באחת הסצנות הכי יפות בסרט, שרה נקלעת לעולם שבו חלומה הרומנטי של כל נערה מתגשם - וחלום זה הוא בו זמנית מפתה אך הרסני 

http://www.youtube.com/watch?v=QQsIpCjDdBU&feature=related

חוץ מ"אלה הם חיי" עם קלייר דיינס, אני חושבת שזה אחד הסרטים העוסק בצורה הרגישה והמדוייקת ביותר בהתבגרותה הרגשית והמינית של נערה. בגלל שזהו סרט פנטזיה, הוא מאפשר ליצור מצב שהיה לחלוטין קריפי במציאות - נערה שגבר מבוגר ממנה מפלרטט איתה -  ולהראות  בו זמנית את המשכה והרתיעה שלה ממנו. הבחירה של הסרט להראות את החלום של "האביר על הסוס" כמשהו שלילי היא חתרנית במיוחד, מכיוון שמסר זה הוא נגדי לכל סרט פנטזיה מצוי. לפי התגובות של רוב המגיבות לקטע  ביוטויוב, הפן של המשיכה המינית לא נסתר מעיני רוב הילדות (ואולי גם הילדים?) שצפו בסרט, גם אם אני כילדה לא קלטתי אותו לגמרי.  לפחות בגיל 19 קלטתי שבואי נורא סקסי בסרט - מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.... 

הסרט שמסביר הכי טוב למה אני לא מתחברת לבואי גם הוא במידה מסויימת כישלון, אבל זהו כישלון מעניין במיוחד - מדובר באוטוביוגרפיה הלא רשמית של בואי "וולווט גולדמיין" של טוד היינז. הסרט מהווה מין תיאור כיצד דמותו של זיגי סטארדאסט נתנה השראה לצעירים להט"בים בשנות ה-70 הפרועות, ואח"ך את "הבגידה" של בואי באג'נדה הקווירית בשנות ה- 80 כאשר הוא ניסה להחזיר את עצמו לארון בטענה שהוא מעולם לא היה ביסקסואל, זה בכלל היא באשמת הסמים הרבים שהוא עשה.  

http://www.youtube.com/watch?v=R8TanuPmyEc

באופן מוזר ביותר, התרומה של הסרט הזה היה לא להפוך אותי למעריצה מוזיקלית של בואי אלא דווקא של בריאן אינו (שזה השיר שלו שפותח את הסרט). הכל בגלל שבואי לא הסכים לתרום משיריו לסרט, מכיוון שהתסריט מבוסס בין השאר על הספר שכתבה האקסית שלו אנג'לה (כן ההיא מהשיר אנג'י של הרולינג סטנז). די ברור שהדמוית בסרט הן די אחד לאחד בואי ואיגי פופ (עם קמצוץ לו ריד בתוך הדמות של פופ). הקטע הוא, שאני חושבת שהיינז אינו מבין נכון את בואי. בואי הוא זיקית, שלובש ופושט פרסונות בהתאם לצרכים האמנותיים שלו. הוא אמן שמבין באופן אינטואיטיבי את הפוסט מודרניות, ולפיכך אמת אמנותית בשבילו היא מושג נזיל. אין שום טעם להעלב מכך שבואי של שנות ה- 80 הוא שמרן ומיינסטרים לעומת בואי החדשן והפרוע של העשור הקודם. אף אחד מהם הוא לא "בואי האמיתי" כי אין דבר כזה. זה לא אומר שהשירים של בואי הם לא כנים או מבוססים על חוויותיו - אני בטוחה שכן - אבל זה כן אומר שהם רק השתקפויות של אספקט מאוד מסוים שלו. אבל בגלל המימד הזה במוזיקה שלו, אני אישית מוצאת קושי להתחבר אליו רגשית. לכן מעולם לא התעמקתי בדיסקוגרפיה שלו, ולכן כשחברה הלוותה לי את זיגי סטארדאסט החזרתי אותו אליה להפתעה, עם אמירה שזה נחמד ותו לא.

ועוד משהו שבמקור של אינו שאני מאוד אוהבת, מאותו אלבום סולו ראשון שלו  here come the warm jets . השחקן ריס מיירס שר פה, מגובה בתום יורק (שלא מופיע בסרט אבל מנגן בפועל בלהקה הפיקטיבית "וונוס בפרווה)" ועוד כמה אושיות רוק שנתרמו לפסקול. אזהרה: תוכן מיני קצת בוטה בקליפ.

http://www.youtube.com/watch?v=_RFUc8ScWJ8&feature=relmfu

בעצם מה שאני מנסה להגיד שהסיבה שבואי הוא שחקן אדיר ואייקון כל כך חשוב היא גם הסיבה שקשה לי לאהוב אותו בתור מוזיקאי. היכולת שלו להקרין מה שהוא רוצה להקרין יוצרת במובן מסוים ריחוק מסוים שנובע מכך שהוא כל כך בשליטה. בכל מקרה, אין סרט שאני ראיתי אותו בו הוא מופיע שבו הוא לא גונב את ההצגה. בקשר ל"אישום" של היינז של התקרנפות - אני חושבת שיש אמת מסוימת בדבריו, אבל אחרי הכל אף אחד לא חייב לנהל את חייו בהתאם למה שמתאים לאג'נדה פוליטית מסויימת. אני חושבת שהוא היה יכול ללמוד שיעור באינטגרטי מאן הייש, שהיא אמנם לא הבנאדם הכי יציב בעולם אבל עמדה בכבוד בצפייה של התכחשות לעברה - היא מעולם לא הסכימה לעשות כן-  אך בו זמנית הביעה שזכותה לאהוב את מי שהיא רוצה לאהוב. יחד עם זאת צריך לזכור שזה היה לפני כמעט שלושים שנה, והסטיגמה על הומואים היתה אז בשיאה בעידן האיידס, ובאותה תקופה בואי היה במרכז מאבק משמורת מול האקסית שלו אנג'י על בנו זואי/דנקן, שלהפתעת כולם יצא נורמלי למדי והוא כיום במאי מצליח. כמובן שזה לא לגמרי מצדיק את ההתנהגות של בואי, אבל אלה כן נסיבות מקלות לרצון של בואי להראות שהוא ניתק קשר עם העבר שלו. וכמו שראיתי בתוכנית של וי אייץ' 1 בנושא, זה לא כאילו שמישהו ממש האמין לו.

ועכשיו עוד כמה מילים על הקריירה של בואי כשחקן-   בפוסט קודם (על קומיקסים ממולצים) הראתי כיצד הוא מעולה בסרט "היוקרה" של נולאן בתור טסלה, אך גם בסרט הזה הוא מקסים כשהוא מגלם אדם שהוא הכיר - אנדי וורהול. 

http://www.youtube.com/watch?v=vfND08QDG9w&feature=relmfu

בכלל זה אחלה סרט בבימוי של ג'וליאן שנבל ועם שחקנים מעולים כמו ג'פרי רייט וגרי אולדמן. 

עוד סרט שבואי מופיע בו, ואשר הכיר לי עוד מוזיקאי שהפך לאהוב ביותר עלי, הינו "חג מולד שמח, מר לורנס". זהו סרט שלא קל לצפייה,  העוסק במערכות היחסים הנרקמות בין שבויים בריטיים לשוביהם היפנים. הסרט איטי, סוריאלסטי לפעמים, וגם לו יש צוות שחקנים מעולה - טום קונטי וטקאשי קיטאנו (שהוא במאי מדהים בפני עצמו). את שיר הנושא שר דיוויד סילביאן, והמוזיקה היא של רייוצ'י סקומוטו, שהלחין את הסרט וגם משחק בו  תפקיד ראשי למדי. אני מסוגלת להקשיב מליון פעמים לשיר הזה, שהוא לפי דעתי שילוב  מאוד מוצלח בין מערב למזרח (שזהו בעצם הנושא של הסרט, על המתח בין התרבויות). "צבעים אסורים" הוא מונח של לשון נקייה יפני לאהבה הומוסקסואלית, ששוב מופיעה פה בהקשר של בואי - אין מה לעשות זה כנראה משהו שהוא משדר... בואי בסרט זה בתפקיד של קצין בריטי המשמש מתורגמן מיפנית, ולפיכך נחשד על ידי חבריו השבויים בתור משתף פעולה. כאשר קצין יפני מראה סימני משיכה למתורגמן, זה מנסה לתמרן אותו כדי להטיב את התנאים של השבויים. אך אסטרגטגיה זו עולה לקצין הבריטי במחיר כבד. הסרט בויים על ידי במאי יפני אך פונה לקהל מערבי,  אבל יש לו מספיק סממנים "יפניים" להיחשב עדיין אוונגרדי למדי בהשוואה לסרטים הוליוודים/בריטיים בנושאים דומים - "גשר על נהר קוואי", "מלך העכברושים" ו"אימפריית השמש". הסרט מהפנט, מטלטל ומעורר מחשבה לגבי הדיאלוג התרבותי בין המערב ליפן.    

http://www.youtube.com/watch?v=x1YkHJJi-tc

מילה קטנה על דיוויד סילביאן (ובמידה מסוימת לגבי בואי ואינו)- תמיד מדהים אותי מחדש עד כמה הנאדם נטול אגו. הסיפור של סילביאן די דומה לאינו - כמוהו הוא הופיע עם להקה שזכתה להצלחה מסחרית ניכרת. בניגוד לאינו, שהנוכחות הבימתית שלו תמיד הייתה יחסית מופנמת לאמן גלאם, לדייויד סילביאן היה יש את הכריזמה, המראה המצודד והקול שמתאים לקריירת סולו מצליחה מסחרית. זה מאוד סביר בעיני שסילביאן היה הופך לכוכב בסדר גודל של בואי אם בכך חשקה נפשו. אבל בניגוד לבואי, שמעולם לא סבל ממחסור באגו, סילביאן בחר בדרך הקשה. הוא יוצר מוזיקה נסיונית למדי, שלא מתאימה למצעדי הפזמונים. הוא הפנה את גבו לאופציה להפוך את להקתו "ג'פאן" למתחרה של "דוראן דוראן" ו"דפש מוד" בשוק המוזיקה הבריטית. עד היום המוזיקה לו שומרת על איכות ויושרה אמנותית, ביחד עם עיסוק באלקטרוניקה שטיפה מזכירה את אינו. כך שהתחלתי את הפוסט עם דיוויד אחד, ואני מסיימת עם המלצה לדיוויד אחר. הנה דבר אחרון ממנו - כדי להראות שלא מדובר ביציאה חד פעמית - הפעם בשילוב עם ההרכב 9 סוסים וסטינה נורדסטרום

http://www.youtube.com/watch?v=G8ERBq-Jmk8

 לאחרונה יצא לסילביאן אלבום של "המיטב" שזכה לביקורות מחמיאות - הנה אחת של האתר האולטרה סנובי פיצ'פורק. זה נראה לי מקום טוב להתחיל למי שלא מכיר את המוזיקה שלו.  

http://pitchfork.com/reviews/albums/16332-a-victim-of-stars-1982-2012/