לאחרונה יצא ספרו של אמיטב גוש "ים של פרגים" בתרגום לעברית. גוש זכה לאחרונה בפרס דן דוד, ועל כן טבעי שספרו יתורגם. אבל אם יש ספר שהנו בלתי ניתן לתרגום, זהו לדעתי דוגמא מצויינת. הסיבה לכך מובאת פה, במבוא של המתרגמת- http://saloona.co.il/ingasblog/?p=1072

מקריאה של הקטע שהמתרגמת הביאה אני חייבת להגיד שזה עובד, אבל חורק קמעה. יש לי נסיון רע עם תרגומים של הוצאת אופוס, אבל יכול להיות שהם התמקצעו מאז הפעם האחרונה שפתחתי ספר שלהם. הנה הפרק הראשון:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4222493,00.html

אני חייבת להודות שבעותק האנגלי שברשותי אין מילון לשפת הפידג'ין שבה מדברים הדמויות. מבינים את המשמעות מתוך הקונטקסט, בשיטת הגשטלט. מטוקבקים כבר ראיתי שכמה אנשים התקשו לקרוא את הספר (בעברית) וחושבים שיהיה להם קל  יותר באנגלית. אני בספק אם מעבר לשפת המקור תעזור- צריך פשוט לקבל את השפה הבלתי מובנת כחלק מחווית הקריאה. כשהלוותי את העותק שלי כמה אנשים נהנו ממנו כמוני וכמה וויתרו בגלל הקושי שהשפה העמידה בפניהם. 

רציתי קצת לדון באחת התמות של הספר (וגם ספר ההמשך, "נהר העשן"), שעצם השימוש בשפת הפידג'ין מרמז עליה. הפידג'ין היא שפה שנוצרה משילוב של מספר שפות - אנגלית, הינדית, פורטוגזית, ערבית, אורדו, וקמצוץ שפות אפריקאיות- שהמכנה השמותף להן הוא שהן שפות המדוברות במרחב האוקיינוס ההודי. השפה הזו נוצרה  כשפה משותפת לימאים שעבדו יחדיו באוניות מסחר בין הודו, אפריקה, אירופה ואמריקה. השפה הינה למעשה שפת כלאיים - בדומה ליידיש, קייג'ון (שאף היא מופיעה בספר השני במאורציוס) ועוד. נושא הכלאיים חוזר ושב בטרילוגיית ה"איביס" - חלק ניכר מגיבורי הספרים הינם בני כלאיים או במובן הביולוגי או במובן התרבותי - זאכרי ריד הינו חצי לבן וחצי שחור, עבד משוחרר מבלטימור ש"עובר" כאיש לבן, פולט היא אישה צרפתייה שגדלה כאישה בנגלית על ידי האומנת שלה ("איה"), רובין הוא בן לאב אנגלי ולאם הודית, פאט אן הוא בן לאב הודי ואם סינית וניל הוא הודי משכיל שרמת התרבות המערבית שלו עולה על זו של הסוחרים האנגלים הגסים עמם הוא מנהל עסקים. אמיטב גוש ממסמס שוב ושוב את ההבחנות בין המערב למזרח, כראוי לסופר הודי שכותב באנגלית ומחלק את זמנו בין ארה"ב לכלכותה, עיר הולדתו. 

בספרו "אוריינטליזם" מאשם אדוארד סעיד את תרבות המערב בהבנייה מלאכותית של מושג המזרח. אמיטב גוש מתכתב עם נושא זה, אך הוא מוסיף לה טוויסט ייחודי. הוא מציין כי לעיתים שיתפו בני המזרח עם הבניה זו, כאשר הם ראו מקום לנצל אותה. דוגמא ליחסי קח-תן כאלה הוא מביא באנקדוטה על תעשיית כלי הפורצלן הסיניים. כאשר הסיניים נפתחו למערב, הם הוקסמו מהאמנות המערבית והשימוש בטכניקות שלה - פרספקטיבה, ריאליזם וכו'. הם התחילו לצייר אמנות ששילבה אמנות מסורתית עם שיטות מערביות על כלי פורצלן שיוצאו למערב. במערב אמנות זו נתפסה כ"אקזוטית" ו"אחרת" והצליחה מאוד. הסינים ראו כי טוב ופתחו פסי ייצור של מעטרי כלים, ובעצם מכרו חזרה למערב אקזוטיקה שנועדה לקלוע לטעם המערבי, ולא שיקפה בהכרח את האמנות הסינית ה"אמיתית".

החתירה המוטעת לאותנטיות אקזוטית נמצאת גם בסקירה שקראתי לאחרונה במוסף הספרים של ידיעות. בספר "קארי" מוצגת הטענה המוכרת  שקארי כפי שרוב האנשים מכירים אותו הינו גרסא "מאונגלזת" של המטבח ההודי. אך הסופר/ת מפריכים את טענה זו בחקירה יותר יסודית של הנושא, שמעלה שהמטבח ההודי קיבל השפעות חיצוניות לפני בואם של הבריטים - קודם כאשר הפרסים שלטו בהודו והקימו את השושלת המוגהולית  בהודו , ואחר כך בהשפעה הפורטוגזית על החוף הדרומי של הודו - גואה. הנסיון לבודד את המרכיב האוטנטי במטבח מסוים נדון מההתחלה לכשלון, כי תרבויות הן דבר דינמי, והן מקיימות סחר חליפין כל הזמן. אנקדוטה דומה  בנושא זה קראתי בראיון עם כהנת המזון קלודיה רודן ב"הארץ", שבתחקיר על המטבח הספרדי שערכה היא מצאה השפעות מוריות (התושבים המוסלמים) ויהודיות. נושא זה עורר מחלוקת בספרד, אשר תופסים את עצמם כ 100% קתולים מאז הרקונקוויזציה, עד כדי כך שהעלו אותה לחדשות בטלוויזיה בקשר לעוגת שקדים מסורתית של מחוז מסוים אשר רודן טענה שמקורה בעוגת פסח (שהרי היא ללא קמח). כמובן שלרודן היה קשר רגשי לנושא מכיוון שמוצאה עצמה ביהדות ספרד והיא מתמצאת במטבח הספניולי.

 לאחרונה שוב עלה לכותרות נושא "השד העדתי" בישראל. נראה כי יש לכל מיני גורמים בתקשורת ליצור דיכוטומיה של "מזרח" מול "מערב". ב"כוכב נולד" מבקשים מהמתחרים לבחור בין מוזיקה מזרחית לרוק. באקדמיה סמי שלום שטרית מעלה בפעם המליון טענות של קיפוח. ביחס לפליטים מעומתים תושבי השכונות החלשות המזרחיים ה"גזענים" מול ה"אשכנזים" הנאורים. הדבר מעצבן אותי ברמות על. כולנו פה, גם אנשים כמוני שהם אשכנזים ילידי הארץ, הינם תוצרים של תרבות כלאיים. אם מישהו מבקש ממני לבחור בין רוק למוזיקה מזרחית, זו בחירה שבעיני מגמתית ושקרית. קודם כל, השאלה הראשונה שלי היא מה זה  בכלל מוזיקה מזרחית? הז'אנר ששולט בערוץ 24 הינו שילוב של פופ עם השפעות שונות מהמרחב הים תיכוני - יוון, לבנון, מצרים, מרוקו. אבל למה כשדודו טסה שר בערבית, זה לא מזרחית? הרי המוזיקה העממית היא שילוב בין מזרח למערב לא פחות ממה שהוא עושה. ההבניה של תרבות נמוכה- מזרחית לעומת תרבות גבוהה- רוק (אשכנזי) גורמת לבסוף שכולנו מפסידים - גם חובבי התרבות המזרחית וגם חובבי התרבות המערבית. היא שמה אנשים בנישה ואם חס וחלילה הם חורגים ממנה אז מענישים אותך שאתה מעז להיות נון קונפרמיסט. הנה דוגמא למשל- הפקידות במשרד לידי שמות רשת גימל רוב היום. פעם אחת מהן שאלה אותי אם זה מפריע. הודתי שאני לא אוהבת את המוזיקה הזאת. הן ישר הניחו בגלל שאני אשכנזייה שהסלסולים לא לטעמי. ישר תיקנתי אותה. אני אוהבת מוזיקה מזרחית, אמרתי לאחת מהן, אבל לא כזו. ציינתי כמה מוזיקאים  - נינו ביטון, ינון מועלם - שיצא לי לראות לאחרונה. כמובן שהיא לא שמעה על אף אחד מהם.     

לא יכלתי להגיד לה, בלי שזה יעליב אותה, שלא אכפת לי מתוויות כמו "רוק" "פופ" "מזרחי" או "ג'אז". כן אכפת לי ממוזיקה שמעליבה את האינטלגנציה שלי, שהיא פשטנית ופונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, ממוחזרת ומבוצעת רע. מוזיקה מזרחית פופלרית לעיתים קרובות היא כזו, ולכן היא לא מעניינת אותי. אפילו כשהיא כן מבוצעת טוב, כמו בהופעה שהייתי בה ביום הסטודנט (מה לעשות, כדי לראות ברי ושלום צריך לעבור כמה דברים פחות סימפטיים) של דודו אהרון, שבאמת יודע לתת שואו והיה לו גיטריסט מעולה - בסופו של דבר השתעממתי מהשירים שדמו זה לזה.  לעומת זאת, לפני כעשור הייתי בהופעה של יאיר דלאל במוזיאון האיסלם. ההופעה שולבה עם תערוכה בנושא כלי נגינה מהמרחב האיסלמי, והוא לווה בהסברים לגבי הכלים השונים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה מזרחית שמושפעת ממוזיקה ערבית "קלאסית". ממש נשאבתי למקצבים ההיפנוטיים, לריכוז של הנגנים ולמשחקים שהם עורכים באלתור. נקודת השיא של ההופעה היתה מתי שליאורה יצחק עלתה בביישנות לשיר את השיר הזה, כאשר זו היתה הפעם הראשונה שהיא הופיעה איתו

http://www.youtube.com/watch?v=2yZ_XJVqhis

מאז אני כל שנה הולכת לפסטיבל העוד בירושלים. זכיתי לראות כיצד הפסטיבל התרחב, האולמות מתמלאים עד קצה הקיבולת, וגם בערים אחרות נפתחו פסטיבלי עוד מתחרים. העניין הגובר והולך גם במוזיקה מזרחית מסורתית וגם בשילובה עם ז'אנרים מערביים - רוק, ג'ז, פופ , גובר והולך. ועדיין יש אנשים שחוזרים על המנטרה שמזרחים הם "פרימיטיבים" או לחלופין שמוזיקה מזרחית היא לא עסק לאשכנזים. במקום לעסוק בקירוב לבבות, בדגש על הפוריות של הדיאלוג שאנו בישראל יוצרים בין המזרח למערב, מחרחרי הריב מתעקשים להדגיש את המפריד והשונה. אני אישית לא רוצה לראות בעצמי כאדם שחי "בווילה בג'ונג'ל". אני מעדיפה להיות כמו דמותה של פולט/פוטלי בספרו של אמיטב גוש, אירופאית שנולדה במזרח וספגה את המקצבים, השפה והניחוחות לכדי סינתזה. אני מוכנה להודות שמזרחית "הארדקור" זה לא הסגנון שלי, אבל למה להוציא אותי אשכנזייה מתנשאת מצד שני כשמניחים מראש שאני אברח מכמה סולמות שמבוססות על מקמאות במקום מפתח סול?

לסיכום - אם יש משהו שלמדתי מהספרים של גוש (ובמידה מסוימת גם מספריו של אורחאן פאמוק, עוד סופר אהוב עלי) , הוא שאין דבר כזה מזרח "אמיתי". תמיד חל בין המערב למזרח דילאוג, וישנם השפעות הדדיות. ברור שאי אפשר להתעלם מהצדדים היותר כוחניים בדילאוג הזה - הספרים של גוש לא עושים שום הנחות לבריטים המשעבדים את ההודים והסינים למסחר האופיום. גם בארץ הנסיון להתכחש למורשת ההפלייה העדתית או הטענה כאילו שהיא כבר נעלמה לגמרי הינה טענה שקרית לדעתי, שמזכירה את אלה שטוענים שבארה"ב כבר אין בעייה של "צבע" בגלל שאובמה נבחר לנשיא.  אך לצד  ההכרה במורשת הבעייתית של יחסי מערב -מזרח גוש מביא אופציה לחברה אוטופית משהו המורכבת מכל מיני אנשים שנדחו חברתית בשל היותם נמצאים בין שני העולמות שביחד מוצאים דרך להסתדר בינהם. הייתי רוצה להאמין שאנחנו בישראל לפחות מבחינת חזון ננסה להתקדם לשם. לצד זאת, עבור חלק מחבריי הנושא של תרבות הכלאיים הינה כבר מציאות - היו לי חברות שהן חצי אשכנזיות וחצי מזרחיות, או חברה אשכנזית "רוסייה" שנישאה ל"מרוקאי". עבורם ועבור ילדיהם הדרישה לבחור בין להיות אשכנזי או מזרחי הינה דרישה בלתי אפשרית.

לקינוח כמה ממתקים הנוצרים משילוב מזרח ומערב בישראל.

ינון מועלם הינו אמן כלי הקשה ישראלי שחי באיסטנבול, ומופיע גם בארץ וגם שם

http://www.youtube.com/watch?v=LfxBEYMWiFA

לנינו ביטון יש אנסמבל מדהים. הייתי בקהל בהופעה הזו. מוכשר במיוחד הפסנתרן עומרי מור, שבהזדמנות קודמת ראיתי אותו בהופעת סולו. ממש היורש של מוריס אלמדיוני.  

http://www.youtube.com/watch?v=bOtx-z2wdVs

ראיתי את האנסמבל של איתמר ארז בפסטיבל חשיפה של הצוללת הצהבה. נקווה שגם השנה זה יהיה מדהים.

http://www.youtube.com/watch?v=XUnQmnjpHt4

ואפילו מארש דונדרומה הירושלמיים מבאים אותה בשילובי מזרח - מערב לפעמים. אני עדיין חושבת שהסוזהפון (הטובה על סטרואידים) זה אחד הדברים הכי מגניבים שראיתי  

http://www.youtube.com/watch?v=DPASzKqHe24

ויש כמובן עוד הרבה, אבל מפאת קוצר הזמן והמקום זהו לבנתיים. אגב, התאכזבתי למדי משיר החדש של כנסיית השכל עם האנדלוסית נצרת. ראיתי את כנסיית השכל משלבים בעבר אלמנטים ערביים/מגרבים בצורה יותר מוצלחת.לסיום הנה שיר שמשלב רוק עם אלמנטים ערביים כמו שצריך, כאשר לקליפ יש מסר קטן על השתלבות במרחב המזרח התיכוני

http://www.youtube.com/watch?v=VH9XKFF_lfI