באחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בבלוג הזה התייחסתי לסרט "צ'יקו וריטה". ובכן, מאז מה שקרה הוא שהסרט יצא לאחרונה להקרנה מסחרית בארץ (לאלוקי המפיצים הפתרונים למה באיחור של יותר משנה מתאריך יציאתו המקורי), והתפרסמו לו עכשיו כל מיני ביקורות, בינהם הביקורת הזו של אורי קליין ב"הארץ".

הוחמאתי למדי שקליין כותב פחות או יותר מה שאני כתבתי על הסרט - שהאנימציה והמוזיקה משגעים, אבל הסיפור בנאלי להחריד. רק שקליין, בניגוד אלי, טוען משום מה שבסרט אנימציה רמת "הסלחנות" שלו גבוהה יותר לסיפור לא מוצלח. אני ממש ממש לא מסכימה עם הקביעה הזו. בתור חובבת אנימציה מושבעת, אני לא עושה אבחנות בין אנימציה לסרט לייב אקשן. הפרינציפ מבחינתי לבחינת כל יצירה - בין אם היא סרט, קומיקס, ספרות או מוזיקה- הוא זהה לדעתי; והוא שסיפור/מסר טוב הינו הלב של היצירה.  זאת עובדה שהיא לא הוגנת אך נכונה שסיפור טוב שמובע באמצעי מבע לא מוצלחים/בעייתיים עדיין יכול לעבוד, אך לעומת זאת סיפור רע לא יעבוד לא משנה עד כמה אמצעי המבע שלו טובים/מוצלחים. זאת אומרת שלתסטריטאי/כותב/איש הקונספט יש אחריות גדולה יותר מלכל אדם אחר בהצלחה של יצירה, שבתחומי אמנות שיתופיים כמו קולנוע/קומיקס זה קצת מטשטש את העבודה הרבה והקרדיט שכל האנשים מהצד האמנותי/טכני תורמים ליצירה, אך זה המצב ואין מה לעשות עם זה.  

הנושא של המתח בין המדיום למסר תמיד העסיק אותי. כשלמדתי תקשורת שיננתי כמו כולם את המנטרה של מרשל מק'לוהן "המדיום הוא המסר". מק'לוהן טען שהאמצעי שמסר מסוים מועבר בו קובע את תוכנו. זוהי אבחנה מהפכנית, שמתאימה מאוד לעידן הפוסט מודרני ששם דגש יותר על הפרשנות ופחות על הכוונה. יש בה גם אמת מסוימת -  אנחנו כיום עדים כיצד עצם השימוש במדיום האינטרנט מעצב את סוג המסרים שמועברים בו - כושר הריכוז התקצר, הנטייה לאינטראקטיביות גדלה, ןהשימוש בלינקים גם הוא שינה את דרך הכתיבה של אנשים - אפילו בפוסט הזה אני "חוסכת" לעצמי ציטוטים על ידי לינק לכתבה. אבל לדעתי זה נכון רק במידה מסוימת. אני חושבת למדיום יש השפעה על המסר, אבל הוא לא המעצב הבלעדי שלו, כמו שמק'לוהן טען. למסר יש מהות עצמאית משלו, שלא תלויה באמצעי המבע שלו. בגלל זה אני יכולה לחוות את המושג התרבותי "באפי ציידת הערפדים" כסרט, כסדרת טלוויזיה או  כקומיקס וזה לא ישנה לי איזה סוג מדיום זה כל עוד ה"באפיות המקורית" נשארת (אגב "באפי" קיימת בכל המדיומים האלה שציינתי). בגלל זה לדעתי יש למסר קדימות מסוימת על חשבון הערכים האסטטיים של אמצעי המבע שלו.

פסטיבל הקולנוע שהתחיל עכשיו בירושלים סיפק לי דוגמא מעולה ליוצר ששם את הדגש על הסיפור נטו, עם אמצעי מבע פשטנים ומופשטים ברמה ילדותית לחלוטין. אני מדברת על הרטרוספקטיבה שמקבל בפסטיבל האנימטור דון הרצפלד. זהו סרטו המוכר ביותר, שהנו סאדיסטי למדי אבל גם נורא מצחיק - כשצפיתי בו בכיתה חבריי לכיתה נכנסו כמעט להיסטריה בגללו. הרצפלד גורם לתחושת אי נוחות אצל הצופה מההנאה מהאלימות - סוג של ביקורת שמזכירה קצת את סדרת האנימציה הפיקטיבית בסימפסונים "איצ'י וסקראצ'י".

http://youtu.be/Fpc5vgi9zbM

הרצפלד מוכיח שעם חוש הומור שחור ושימוש בקו וצבע מינמליסטיים אפשר להביע הרבה - לא צריך שיטות אנימציה מתוחכמות כדי ליצור סיפור טוב.

לעומת זאת  הנה דוגמא ליוצר שכבר מעל לעשור יוצר קולנוע עם רמה אסטטית גבוהה מאד אך השקעה מינמלית בסיפור - וזה רידלי סקוט. "ממלכת גן עדן" שלו היה אחד הסרטים הגרועים שצפיתי בו, למרות הצילום המרהיב שלו. בא נתחיל עם זה שלאונרדו בלום לא יכול לשחק בשיט. שנית כל הסיפר על האביר היה מופרך למדי. הסרט היה מהסוג המטיף באופן שקוף, שגרם לו להיות מעצבן ביותר. משחק הוא גם אמצעי מבע- ובסרט עם סיפור טוב אפילו משחק לא משהו יכול להיות נסלח. ב"שר הטבעות" מגבלות המשחק של בלום לא הפריעו לי בכלל מההנאה מהסרט, מכיוון שהסיפור היה מספיק סוחף (ולמזלו הוא לוהק לצד אנסמבל שחקנים מעולה שהסיח ממנו את תשומת הלב).  כנראה שאני לא היחידה שיורדת על הסרט הזה - תקראו את התגובות לטריילר כדי לראות מה הרוב חושבים עלו. גם הביקורות על סרטו האחרון :פרומתיאוס: טענו שסרט זה סובל מהיותו חוויה מדהימה אך בסופו של דבר חלולה.  

http://www.youtube.com/watch?v=jM5khEydjes

 דוגמא לאיך סיפור יכול לעשות את כל ההבדל היא בהשוואה לשני יוצרים שעבדו פעם יחד, הסתכסכו, וכיעת עובדים כל אחד בנפרד. טים ברטון והנרי סליק שיתפו פעולה יחד בסרט המופתי "הסיוט שלפני חג המולד". סליק נעלב מכך שלא קיבל מספיק קרדיט על הסרט (שנקראה הסיוט... של טים ברטון". ) ופנה לדרך עצמאית. בהפרש של 4 שנים, השניים ביימו  (וגם השתתפו בארט דיירקשן) סרטי אנימציה סטופ מושן שמבחינה של ערכים אסטטיים מאוד מזכירים האחד את השני.  גם "חתונת הרפאים" וגם "קורליין" מתרחשים בעולם בו המקאברי והיום יומי מתערבבים זה בזה. שני היוצרים פעולים מתוך תפיסה אסטטית מאוד מוקפדת, אשר מתבטאת בפרטים הקטנים ביותר. שני הסרטים מיועדים לכל המשפחה, אך נטען לגביהם שאינם מתאימים לילדים קטנים מדי. צפיתי בשני הסרטים, ואני יכולה להגיד ש"קורליין" עולה על "חתונת הרפאים" בזכות העובדה שהתסריט שלו הרבה יותר מעניין ומותח. בסופו של דבר ברטון לעיתים קרובות מדי עובד ב " comfort zone " שלו ולא מאתגר את עצמו - כמה עוד סרטים הוא מתכוון לביים עם ג'וני דפ בתור בחור קצת מבולבל והלנה בונהם קרטר כאישה סקסית? לעומת זאת "קורליין" הוא עיבוד כמעט מושלם לספרו של גיימן, שמצליח ללכוד את הניואנסים הפסיכולוגיים בספר, אם כי הוא מעדן טיפה את תחושת האימה בספר המקורי - האיורים של דייב מק'קין בספר הם ממש ממש קריפיים. 

http://www.youtube.com/watch?v=qaMcImrNnOQ

http://www.youtube.com/watch?v=rAwNA8-Rs3U

עוד דוגמא לדבר דומה הינו שיתוף הפעולה בין אלן מור לדייב גיבונס. השניים יצרו יחד את "ווטשמן", אחד הקומיקסים הכי משפיעים בכלל. ב"ווטשמן" האמנות משתלבת כל כך טוב עם הכתיבה  של מור שקשה לדמיין את הספר בלעדיה. מאוחר יותר השניים הסתכסכו בעקבות עיבוד הספר לסרט - מור החרים את ההפקה בעוד שגיבונס שיתף איתה פעולה. בגלל שלגיבונס היה קרדיט בשימוש בזכויות היוצרים של הדמויות והעלילה (שלא לדבר על כך שהזכויות שייכות  גם לדי.סי קומיקס ) הדבר ניטרל לגמרי את הנסיון של מור לפגוע בהפקה. לטעמי, השתן עלה לגיבונס קצת לראש כשהוא התחיל לטעון שגם הוא יוצר ולא רק אמן. הוא כיום כותב לעצמו את הקומיקס שלו, והתוצאה מביכה למדי- הוא לא יודע לכתוב וזה ניכר. העובדה שהוא אמן מעולה לא הופכת אותו ליוצר קומיקס טוב.   

יצא לי לראות סרטים שבוימו בחובבנות, שצולמו בתנאים בלתי אפשריים בגלל מחסור בתקציב או שסבלו מבעיות טכניות ואסטטיות - כמו מלא סרטי סטודנטים - אבל שהיה להם סיפור מספיק טוב שהחזיק את הסרט עד הסוף. גם בתחום הקומיקס אני יכולה להגיד שקומיקס עם אמנות טובה וסיפור לא משהו אני אקרא בריפרוף, אם הסיפור טוב אבל האמנות לא משהו אני אקרא די בריכוז, ואם הסיפור והאמנות שניהם טובים, אני אחזור לקרוא בקומיקס הזה שוב. אני יכולה להביא בתור דוגמא את השלבים הראשונים של "Love and Rockets " הפרוייקט המשותף של האחים ג'יימי  (או חיימה - תלוי בהגייה אנגלית או ספרדית) וגילברט הרננדז. זהו אחד הקומיקסים העצמאיים  הכי פופולריים בארצות הברית, שגם בולט על רקע קידום תרבויות שוליים - תרבות הלטינה ותרבות הפאנק רוק. בכל גליון של "אהבה וטילים" יש סיפורים נפרדים שכותבים ומאיירים האחים. עם השנים התפתחו שני קווים עלילתיים נפרדים - ג'יימי התחיל סאגה ארוכת שנים על שני החברות הטובות ביותר הופי ומגי - סיפור שלעיתים רבות מכונה "Locas" (לוקו- מטורף בספרדי. לוקאז - מטורפות). גילברט מתמקד בתיאור חיי עיירה מקסיקנית פיקטיבית -פאלומר (יונה בספרדית), אשר לה דמוית רבות אך בולטות בה דמיות הנשים - צ'לו המיילדת והשריף,  לובה שהייתה בעלת בית מרחץ והפכה לראש העיר (שאף קיבלה סדרה משלה לאחר שהיגרה לאמריקה). אחד הדברים שנמצאים בקונצנזוס הינו שגילברט הינו סופר יותר טוב ומאייר בינוני (שגם השתפר עם השנים) ואילו ג'יימי הינו מאייר טוב וסופר בינוני (שהשתפר רבות עם השנים). בגליונות הראשונים הפער בין האחים מאוד בולט- הסיפורים של מגי והופי מטופשים למדי, בעוד שכבר בהתחלה פאלומר הינו סיפור עם קווי עלילה מתוחכמים, דמוית מורכבות וסגנון סיפורי מובחן. פאלומר לעיתים קרובות מושוות למקודנו של גבריאל גרסיה מרקס, ולא במקרה. כפי שרמזתי בהתחלת הפוסט, על רקע זה יש לי העדפה לגילברט כיוצר קומיקס. הסיפורים שלו מרגשים אותי שוב ושוב, ואני מחפשת את העבודה שלו בכל הזדמנות - הזדמנות להמליץ על הספר הסוריאלסיטי ביותר שלו  sloth שמזכיר את דוני דארקו/לקום מחר בבוקר מבחינת עיסוק בנסיעה בזמן. פירוט על אהבה וטילים אפשר למצוא בערך הוויקי שלו -שכמובן ארוך למדי מכיוון שהקומיקס הזה כבר רץ 30 שנה. בכל מקרה, כעבור כמה שנים (אמצע שנות ה- 80) האחים הגיעו לאותה רמה אמנותית וסיפורית - וכיום אני יכולה להמליץ על שניהם במידה שווה.

הדבר הכי חשוב לזכור הוא שכאשר המסר והמדיום משתלבים זה בזה באופן מושלם זהו הקרטריון העיקרי ליצירת אמנות מופתית. אין משמעות הדבר שהמדיום חייב להפוך ל"עבד" של המסר בצורה פונקציונלית נטו, מכיוון שישנם במאים ויוצרים שבוחרים באמצעי מבע שבכוונה מקשים על הבנת המסר - כמו דיוויד לינץ' או אינגמר ברגמן - ועדיין הקושי הזה הינו חלק מן היצירה עצמה, והדבר מעצים את היצירה ולא פוגע בה. בעיקרון לדעתי כל יוצר צריך לשאוף לאחד את המבע והמסר כך שיתמכו אחד בשני יחדיו. זהו אחד הדברים שמאוד מעסיקים אותי כיום כשאני עובדת על הקומיקס שלי - המתח בין הצורך להיות בהיר וברור לעומת הצורך להשקיע באסטטיקה ובאווירה.  במאי שידע באופן מושלם לאחד מבע ומסר הינו סטנלי קובריק. המחיובות שלו לנושא גרמה לכך שהוא צילם את סרט "בארי לינדון" בתנאים שיחקו באופן המרבי את האמנות ותנאי החיים של המאה ה- 18. זהו הדבר שהופך את "התפוז המכני"לאחד הסרטים הכי טובים אי פעם - אי אפשר לדמיין את הסרט בלי אפילו אחד האלמנטים שקיימים בו. המשחק של מלקלום מק'דאול, העיצוב האמנותי המוקפד, המונולוגים ש"תורגמו" מהספר לסרט באופן מושלם, עיצוב הפסקול, הצילום והעריכה - הכל מקדמים את בניית העולם הדיסטופי והמטורף של הסרט. 

http://www.youtube.com/watch?v=HI-mDTdeKR8

דוגמא אחרונה בנושא - התחלתי לאחרונה את הספר  The lies of locke lamora של סקוט לינץ'. זהו ספרו הראשון שהתפרסם בגיל 26, והוא אכן סובל מבוסריות מסוימת. הכתיבה בו נוטה ליומרנות חסרת בסיס, של מילות תואר דרמטיות מדי ותיאורים שקצת מזכירים מדי ספרים קיימים (אוליבר טווסט למשל). גם הדמוית קלישאתיות קמעה- לוק לאמרוה השורד האולטמטיבי שמצליח להתגבר על ילדות עשוקה בעורמה (קצת כמו אנדר)  אבל הדבר שמפצה על כך הוא שהסיפור מספיק מותח וסוחף שאני מוכנה להתעלם מהבעייתיות הזו. העולם שלינץ' יצר - גירסה סייברפאנקית של ונציה בימי הרנסנס - מעורר סקרנות ורצון להכירו. הנה סקירה קצרה בעברית של הספר - שעוד לא תורגם לעברית. בכל מקרה יש תחושה מהספר של פוטנציאל שגורמת לי להמשיך ולקרוא את הספר - אם כי אני לא בטוחה שיש לי כוח לקרוא את כל שבעת הכרכים שמתוכננים לסדרה (שמתוכם יצאו לאור ארבעה). סגנון הכתיבה ובניית העולם הושוותה לסדרת ניו קרובזון של צ'יינה מייוויל, אך לדעתי למיוויל יש את מידת השליטה בשפה האנגלית שמאפשרת לו ללהטט בצורה מוצלחת עם שפה סופר עשירה שללינץ' (לפחות בהתחלה) אין עדיין. חוץ מזה מיוויל הוא אחד מהסופרים הכי מקוריים שפעילים היום, ואת חוש הדמיון שלו לדעתי קשה מאוד להשוות מול כל אדם שכותב היום, כך שזה באמת לא כוחות להשוות את לינץ' למייוויל שהוא מספר סיפורים בחסד עליון. סקירה נחמדה בעברית על מיוויל קיימת פה. וחוץ מזה העיר והעיר הינו אחד הספרים הכי טובים שקראתי - אם אתם לא מאמינים לי הנה עוד המלצה. שוב אני נאלצת להמליץ למשהו שלא נגיש לדוברי עברית - עמכם הסליחה. כמובן שכל הלאומנים הקטנים, כמו אלה שהגיבו לידיעה בYNET  יכולים לקפוץ לי בטוקבקים המפגרים שלהם למה מישהו שלא מסכים שייתרגמו אותו לעברית הוא מן הסתם סופר גרוע. אני  אישית לא מסכימה עם ההחלטה הזו שלו אך אני מכבדת את זכותו לעשות כך וזה לא משפיע על הערכתי לרמת הכתיבה שלו.  

הדיון בקשר ליחסים בין המסר למדיום הינו דיון שמתגלגל הרבה שנים בתקשורת ובאקדמיה, וכמובן שישנם דקויות רבות שלא נכנסתי אליהן - בחרתי מקרי קיצון על מנת להדגים את הנקודה לגבי עליונות המסר. אני יודעת שהאמונה שלי בחשיבות המסר נחשבת כיום מיושנת וריאקציונרית - בעידן שחסר היררכיות ביקורתיות וחסר אידאולוגיה - ויכול להיות שהוא נצמד מדי לראייה רומנטית  (במובן של ביירון-לא במובן של כרטיסי ברכה) של תפקיד האמן והיוצר. הייתי רוצה להאמין שבכל זאת אכפת לאנשים ממשמעותם של התכנים שהם צורכים, ושהם לא רק בוחרים דברים בשל העטיפה היפה שלהם  - כדברי הפתגם המפורסם של חכמינו "רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ."