אוקיי, אז קודם כל אני אפתח בהצהרה שיש יצירות שיש בהם זומבים שאני אוהבת. חלקם אף פורטו בבלוג, וחלק יוזכרו בהמשך הפוסט. באמת, אפילו חלק מחברי הטובים ביותר הם זומבים. ועם ההבהרה הבאה, באו נסביר למה אני לא אוהבת זומבים ברוב המקרים.

כי לעיתים קרובות מדי זומבים הם פתרון עצלני שנועד להתמודד עם הבעייה של החיים בעידן פוסט מודרני. העידן שבו יש פוליטקלי קורקט ואסור יותר להגיד דברים לא נחמדים על אנשים רק בגלל שהם ממוצא מסוים. כי גם לרשעים יש רגשות ומניעים (ועל הטרנד הזה רוכבים הספר/מחזמר "Wicked" ו "Dr. Horrible's sing along blog" - וידאו ברשת/קומיקס) ואפילו ערפד צורח קצת כשתוקעים בו יתד. אז בוא נמציא ייצוג של רוע שאפשר להרוג, לאבד, ולהשמיד כמו עמלק שאין שום דרך שנחוש כלפיו אמפטיה או נקיפות מצפון. לזומבים אין אישיות, אין אינטלגציה, הם מרושעים (ואם הם נאצים הם ממש מרושעים) ואולי יש חלקיק שניה שבו הגיבור/ה מתייסר בכך שהוא/היא צריכ/ה לירות או לחתוך במישהו שעד לפני כמה דקות היה חבר/קרוב משפחה, אבל זהו.

 אבל זו בעצם מימוש פנטזיה שמבוססת על שקר.

לאנשים מסוימים קשה להפנים את מה שהניסוייים החברתיים שנערכו בשנות ה- 60 וה- 70 (הניסוי שנאמר לאנשים  לתת אחד לשני שוקים חשמליים, או הניסוי שבו חילקו לקבוצות "אסירים" ו"סוהרים") אומרים לנו על טבע האדם- שאין הבדל מהותי בין אדם שפוגע באחרים לאדם נורמטיבי. נכון, חלק מהאנשים בניסויים האלה סירבו לשתף פעולה עם ההנחיות שקיבלו, וחלקם  לא ניצל לרעה סמכויות שניתנו לו. אבל אחוז מספיק גדול בנסיבות שהניסוי יצר כן  הפגין נכונות לפגוע באחרים, ואחוז מספיק גדול היה "הרוב הדומם" - הוא לא התנהג "ברשעות" אבל הוא גם לא התנגד או מחה.  אנשים עדיין מדברים על הנאצים כ"חיות אדם"  למרות שהסיפור של "הנחשול" מוכיח שסוג ההתנהגות שהנאצים הפגינו אפשרי לשעתוק, ואכן שועתק שוב ושוב בארועי ה"מיני ג'נוסייד" ברואנדה וסרביה. זאת לא אומרת שלא קיימים אנשים "רשעים" לגמרי שחסרי אמפטיה בסיסית - סוציופתים ופסיכופתים - אבל ההתנהגויות הפתלוגיות האלה הן בתכלס מאוד נדירות. אבל אנשים עדיין נדבקים לתפיסות מיושנות (שהיו מאוד פופלריות במאה ה- 19)  שהתנהגות קרימינלית נובעת מבעיה מובנת שאיתה נולדים (פעם האמינו שאפשר לדעת איז סוג של פושע תהיה בהתאם לבליטות שעל הראש!). למרות שכבר בתהילים כתוב ש"יצר האדם רע מנעוריו" הם דבקים לאמונה שבהם לא נמצא רוע. לכן הזומבים הינם קונצפט מאוד פופולרי- הם אנשים לגמרי רעים, בלי שום תכונה שיכולה לזהותם כאנושיים.  הם מראים בעצם איך שאנחנו חושבים על אנשים פושעים.

נושא הייצוג של הרוע כמפלצתי ולא אנושי מאוד נפוץ בסרטי אימה/מותחן. עכשיו תגידו לי אתם, מי פה יותר מפחיד?

 http://www.youtube.com/watch?v=lQKs169Sl0I

http://www.youtube.com/watch?v=z2yPGlwHk_I

ברור שהתשובה ה"קלה" היא שאנתוני הופקינס הרבה יותר מפחיד מבוב היסקינס. והרוצח הפסיכוטי "באפלו ביל נראה כמו הכלאה בין דיוויד בואי לדיאמנדה גאלאס - פריק מוחלט. אבל האמת היא שהרוצח מ"המסע של פליסיה" הוא הרבה יותר מפחיד. כי הוא אפור, חביב והטירוף מסתתר לחלוטין מאחורי השטח.

יש הרבה נקודות דמיון בין הסרטים - בשניהם יש התמקדות בדינמיקה שנוצרת בין צעירה לגבר בגיל העמידה. אבל הסרט של אטום אגויאן בונה את המתח בצורה הרבה יותר מתוחכמת מזו של ג'ונתן דמי. אני בהחלט יכולה להאמין שיש אדם שקיים במציאות שדומה לדמות הרוצח מ"המסע של פליסיה" , ואילו הדמויות ב"שתיקת הכשים " כל כך ביזאריות שאני בספק אם הם ריאליסטיות. "שתיקת הכבשים" הוא סרט שממש התאכזבתי ממנו - ידעתי שהוא "קלאסיקה" בסרטי מתח ואימה, וניגשתי אליו עם צפיות גבוהות. אבל כמו שהמרצה שלי אמרה, הוא מקדם את הדמויות הנשיות שלו על חשבון ייצוגים הומופובים וסתם מוזרים, מה שהופך את הסרט ללא נעים כל כך לצפייה .

יוצר שמתמקד בקו הדק המפריד בין שפיות לטירוף הוא סטיבן קינג. הספר "הניצוץ" (והסרט) מתאר בצורה גאונית את ההידרדרות הנפשית של גבר. קינג טוען שהיצירה באה מהפחד שלו עצמו שיהפוך לאב אלים, פחד שדי הרבה הורים נושאים בחשאי. למרות שביצירה להיתדרדרות יש זרז על טבעי שגורם להתמוטטות של הגיבור, אפשר לראות ביצירה אלגוריה על מחלה נפשית "רגילה". שוב, כמו במקרה של היחס לרוע, רוב האנשים רוצים להאמין שהם לעולם לא יחצו את הקו הזה. אבל צפו בקטע הגאוני הזה של הרציונליזציה שמעבירה הדמות את עצמה, כדי להבין שרובנו פועלים בצורה דומה כשאנו מנסים לחשוב על הסיבות למעשנו.

http://www.youtube.com/watch?v=KANi65WcB2o&feature=related

אז בקיצור הדבר המפחיד ב"ניצוץ" וב"המסע של פליסיה" הוא לא  רק עד כמה הגיבורים שלו מטורפים, אלא עד כמה הם נורמליים. שיר שעוסק ברשע שחבוי בכל אדם נמצא באלבומו המופתי של סופיאן סטיבנס, אילנויז

http://www.youtube.com/watch?v=j0Q0ygyiyV0

השיר מספר את סיפורו האמיתי של הרוצח הסדרתי ג'ון ויין גייסי. בסיום השיר סטיבניס אומר "וכשאני מתנהג הכי טוב, אני בדיוק כמוהו. חפשו מתחת לרצפה, את הסודות שהחבאתי". זוהי אמירה די אמיצה - לטעון שאתה לא שונה מאדם שביצע פשעים נוראים. היא די סיכסכה בינו לבין המעריצים הדתיים יותר שלו, כפי שניתן לראות מהטוקבקים לשיר. זהו אחד השירים הכי מצמררים שאני מכירה. הבאתי אותו פעם בתור דוגמא לשיר שמפחיד לשיעור עיצוב פסקול. כל הנוכחים, כולל המורה, טענו שהוא לא מתאים. ניסית להסביר שהנקודה שהקול של סטיבנס נשבר בו "או מיי גוד" הוא רגע שמאוד רגשי מבחינתי - הוא כאילו נאלם מגודל הזוועה. לא קיבלו את ההסבר שלי, אבל אני עדיין חושבת שהוא נכון.

ומכיוון שקצת קשה להאמין עד כמה אנשים עושים הפרדה בין האישיות של מישהו להיותו רוצח, הסרט החדש של לינקלייטר שמבוסס על סיפור שקרה ממחיש את הדיסוננס הקוגנקטיבי הזה.  

http://www.youtube.com/watch?v=YJuhWKcY_6U

יצירה אחרונה שעוסקת בבנליות של הרוע וגם ברוצחים סדרתיים הוא הרומן הגרפי "רוצח הנהר הירוק", שאף הוא מבוסס על סיפור אמיתי.

http://www.grantland.com/story/_/id/6941599/green-river-killer

הספר נכתב על ידי אדם שהושפע ישירות מהפרשה- בנו של החוקר המשטרתי שעמד בראש החקירה של רצח פרוצות בסיאטל. הספר מוקדש לאביו. אחד הדברים שבולטים בספר עד כמה תפיסת הרוצח מהווה אנטיקלימקס. הרוצח הוא לא אדם חכם במיוחד, רשע במיוחד או יוצא דופן בכל דרך. אין לו ממש מניעים, מעבר לכך שכנראה משהו נדפק ביחס שלו אל מין ונשים. הוא ניהל חיי משפחה תקינים ועבר "מתחת לרדאר"  הרבה שנים מבלי שנתפס פשוט כי היה כל כך רגיל. 

אחרי שניתחנו אילו ייצוגים של רוע בעייתיים,  ואילו קצת יותר אמינים מאחרים, נשאלת השאלה למה חשוב כל כך לקבל את הרוע כתופעה אנושית, ולא כמשהו שנמצא מחוץ לה. הספר הראשון בסדרת ארץ ים של אורסולה לה גווין והכי מפורסם ממנו "הקוסם מארץ ים" עונה בדיוק על השאלה הזו. במהלך הספר מצליח גיבור הספר גד, קוסם צעיר,לפתוח קרע בין העולם הרגיל לעולם המתים בגלל התערבות ממטופשת. לאקט הנמהר  הזה שיוצא נגד חוקי  הטבע והקסם יש מחיר כבד  - רוע ראשוני חסר שם נמלט מהקרע אל העולם הרגיל, וזורע בו הרס. גד מבלה את מרבית מהספר בנסיון לתקן את הטעות שעשה. פעמיים הוא מתעמת עם הרוע, שלקח דמות של צל אדם, ופעמיים הוא כושל וכמעט שמשלם בחייו. גד רק מצליח כאשר הוא מבין שכל המומחים ה"מאסטרים" מבית הספר לקוסמים הטעו אותו, בטענה כי לא ניתן להביס את הרוע מכיוון שהוא חסר שם. ב"דו הקרב" הסופי עם הצל גד קורא לצל בשמו - שהוא השם שלו עצמו-  מתמזג עם הרוע ומציל את העולם.

לה גווין משתמשת פה בתיאוריה יונגיאנית- מושג "הצל" שאוב ממנו (הרחבה על הנושא נמצאת פה) כדי להגיד משהו מהותי על הרוע. נסיון להלחם בו בכוח רק מחזק אותו, והדרך היחידה להביסו הוא לקבל אותו כחלק ממנו. הסכנה הכי גדולה, אם כך, היא להכחיש את הרוע. אם נטען שהוא לא חלק מאתנו, לא נוכל לזהות אותו או להשתלט עליו. גם בגלל הגישה היונגיאנית "הקוסם מארץ ים" שונה מכמעט כל ספר אחר שמושווה אליו :"הארי פוטר" למשל. אפילו שג'יי קיי רולינג מדגישה שהכוח של הארי פוטר קשור לזה של וולמורט, ושיש בינהם הרבה תכונות והיסטוריה משותפת, בסופו של דבר פוטר תמיד מביס (חלקית) את וולדמורט בכוחות הקסם החזקים יותר שלו. כן, נכון, יש גם מסר חביב על חשיבותם של תמיכה של חברים, אבל זה עדיין מאבק של כוחות. הספר כמובן מומלץ ביותר ויצא בתרגום חדש לפני שנה- הנה תיאור והפרק הראשון http://ha-pinkas.co.il/?p=6630- לצד זאת מומלץ להתרחק משני העיבודים הקולנועיים (גם הרגיל וגם האנמציה) - הם עושי סמטוכה מעלילות השייכות לספרים נפרדים, והכי גרוע, הם הפכו את גד לאדם לבן (לעומת העטיפה המקסימה שבו הוא נראה כמו יליד מאמריקה, מעין מחווה ללה גווין שהיא אנתרופולוגית שלהם).

זה השיר שהכי קרוב לתפיסה היונגיאנית של הצל שאני מכירה. הוא גם אחד משירי הרוק הכי אהובים שיש. אין לי מושג אם רמי פורטיס קרא את יונג, אבל אין ספק שהוא מבין אותו באופן אינטואיטיבי ויודע להמחיש אותו באופן הכי יפה שיש. המילים שכאן מתארות בצורה מוצלחת את ההתמודדות עם ה"צל", ההבנה שהוא חלק מהאישיות ומשפיע עליו. אבל ההבנה עצמה מובילה להתפתחות אישית ומאפשרת גדילה - בדיוק כמו בספרה של לה גווין.  

כן אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל

זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאן? אני הולך ומסתבך

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה, הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב, אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה

 http://www.youtube.com/watch?v=2BD7pi77S8w

 ההכלה של הרוע ולמידה לחיות איתו בדו קיום הוא בעצם המסר החבוי בפרודיית הזומבים הכי מוצלחת שראיתי "שון של המתים". אמנם בסרט מדובר בסופו של דבר בסיטואציה הזוויה למדי, אבל מאחורי הצחוקים יש גם מסרים ביקורתיים על הז'אנר (שהוא כמובן  נוצר גם מהרבה אהבה לזומבים) שנובע קצת מהסוגיות שאני העלתי.

http://www.youtube.com/watch?v=HmyQDH_PSC4

אז אני לא ממש אוהבת זומבים (למעט סרטו של דני בויל 28 ימים מאוחר יותר) אבל פרודיות של זומבים מתקבלות בברכה. אחרון ומאוד חביב, השיר עם אחד הפזמונים שהכי כיף לשירה בציבור. בדוק. רק המחשבה על זומבים שכותבים מיילים משעשע ביותר.

http://www.youtube.com/watch?v=S6vnM9I7HIo