המחשב אמנם תוקן, אך כל ההארד דיסק שלו נמחק, ולפיכך סובל מאמנזיה קשה. למזלי בערך 40% גובו במחשב הנייח ובזיכרון נייד, כך שלא אבדה תקוותנו. לא ברור לי איך מחשב יכול פתאום בלי התרעה להתקלקל ככה, אבל זה מה שקרה - בלי חבטות, וירוסים ושאר דברים שידועים כרעים לבריאות המחשב.

לבנתיים הנה פוסט ספרותי קליל- כמה דברים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

אז סוף סוף יצא לי לקרוא את "משחקי הכס", וכולי מלאת הערכה למלאכת העיבוד של הספר שעשו יוצרי הסדרה- הם הצילחו להעביר כל  כך הרבה מהספר בלי לקלקל. רק הערה קטנה של התקטננות שעולה לי לגבי הנושא של ספר לעומת סדרה: אחד הדברים שמראש הייתי מודעת לו  לפני שניגשתי לספר היא שדמויות הילדים בספר הן צעירות בכמה שנים מהמקבילים שלהם בסדרה (הדיון במיוחד נסוב בנוגע להשלכות שיש לדבר על דמותה של דאנאריס), אבל מה שלא הייתי מודעת לו שבעצם כל הדמוית בספר צעירות מגיל השחקנים שמשחקים אותם. בעולם של ג'ורג' מרטין תוחלת החיים קצרה בהרבה מזו שלנו, ואי לכך ובהתאם לזאת רוב הדמוית מתחתנות ומולידות ילדים בגיל 15-16 , מה שהופך את בני הדור של נד, קט, רוברט וליטלפינגר לבני 28-35 , ולא לבני 38-45 כמו שמשחקים אותם. הזקנים בספר הם בני 50-60, ולא בני 70-80 כמו השחקנים שמשחקים אותם. רנלי בכלל אמור להיות רק בשנות ה- 20 המוקדמות שלו. ההצערה הזאת הופכת התנהגות של דמויות לא ממש סימפטיות בסדרה להרבה יותר מובנת בספר. סנסה וג'ופרי מתנהגים כמו ילדים מפונקים כי זה מה שהם באמת (הם בני 12 בתחילת הספר). התנהגות שאצל ילד/ה בן 12 היא סבירה אצל ילד קצת יותר גדול (14-15 בסדרה)  היא מעצבנת ומתבכיינת.  זה במיוחד בולט בג'ון סנואו, אחד הדמויות הכי פחות אהודות בסדרה  בגלל הנטייה שלו ל - sulking שזה לא משהו אצל צעיר בן 18 אבל קצת יותר נסבל אצל נער בן 15. זה גם הופך את ההשגים של בני דור "ההורים" בצעירותם ליותר מרשימים - ג'יימי היה בן 17 כשהרג את המלך הקודם, רוברט בן 20 כשעלה לשלטון. בדרך כלל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה מציגים שחקנים כצעירים בהרבה ממה שהם אמורים להיות (כמו הפרש הגילאים המפורסם בין אן בנקרופט לדסטין הופמן - רק 9 שנים בוגרת ממנו כשהם שיחקו ב"הבוגר") וזהו אחד הדוגמאות הנדירות שבה הזקינו דמויות, כנראה מכיוון שחשבו שקהל הצופים ייתקשה לקחת ברצינות דמויות של הורים בגילאים שבתרבות שלנו רק מתחילים לגדל ילדים, או של שרי מלחמה בני 17-18. וכמובן שיש את ההיבט הפדופילי בסיפור נישואיה של דאנאריס בת ה- 13, שגם הסברים בסגנון של נורמות תלויות תרבות עדיין לא מצליחים להוריד את אפקט ה"איכס" של סצנות המין בכיכובה.   עוד שני דברים קטנים - טיירון מוצג בספר יותר כאינטלקטואל ופחות כהולל, ובספר מוסבר שבמשפחת טרגאריין נישואי אחים הינם הנורמה מזה דורות כמו במשפחות הפרעונים - דני ציפתה מראש שתינשא לאחיה ולכן מקבלת את הרמיזות המיניות שלו בהבנה- ולכן לא ממש ברור לי מהו המקור לזעזוע המוסרי שמפגינים שאר הדמוית בקשר לגילוי עריות, זעזוע שמניע את העלילה בקשר לסוד של היחסים של סרסי וג'יימי (ואח"ך יופיע גם בספר השני בסיפורו של ג'ון סנואו מעבר לחומה). 

 מצאתי אתר ממש מגניב שיש בו כמעט את כל המפות של העולמות הדמיוניים הפופלריים. למי שרוצה לדעת בדיוק איפה Cammor של סקוט לינץ' נמצאת (את הספר הזה סיימתי, אגב. היה ממש כייפי למרות מגרעותיו) או ווינטרפל של מרטין , ניו קורבזון של מייוויל, ארץ -ים של לה גווין וכהנה וכהנה- הנה המקום

http://www.woodge.com/books/fmaps.html

במקביל אני קוראת את "מה זה פינקלר" של האוורד ג'ייקובסון, שנראה לי שאפשר לאפיין אותו כפיליפ רות' הבריטי. עם פיליפ רות' היו לי כמה התנסוית מאוד שליליות, ואחת מוצלחת, כך שאני לא בטוחה שזו מחמאה. בדיוק לפני שקראתי את פינקלר ניסיתי לקרוא את "פסטורליה אמריקאית", אך הייצוג המטופש של תרבות הנגד של ההיפים  (מעין פרודיה של אבי הופמן) גרם לי לנטוש את הספר בשאט נפש עוד באמצע. את "הקנוניה נגד אמריקה" קראתי עד הסוף והתחרטתי על כך, כי הוא היה מעצבן במיוחד. הספר מתאר היסטוריה אלטרנטיבית שבה לינדרברג נבחר לנשיאות, ומשטר פרו נאצי רודף את היהודים. הבעיה היא שלרות' אין שמץ של מושג בחוקיות של ספרות מד"ב/פנטזיה, ולפיכך כל שאר הארועים ההיסטוריים מתרחשים בדיוק כפי שהתרחשו בעבר "שלנו" למרות שההתרחשויות האלה כלל אינן הגיוניות במציאות שאמריקה לא הצטרפה למלחמה. מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד סופרים "רציניים" מזלזלים בספרות ז'אנרית אך כשהם מנסים לכתוב אותה הם חושבים שהם יצליחו להמציא מחדש את הגלגל. אז זהו שלא. ההיסטוריה היא כמו מגדל של קלפים - אתה לא יכול להזיז קלף אחד ולצפות ששאר המגדל יעמוד בדיוק כמו שהשארת אותו. כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית הוא עסק ממש קשה, ולא לחובבים כמו רות' שסתם עושים את זה בתור דוגמא לכך שכל האמריקאים הם בעצם אנטישמים.  לעומת זאת ספרון שהוא כתב שלא תורגם "נמסיס" היה ממש מעולה מכיוון שהוא עסק בעיקר בעבר בלי התייחסוית מעצבנות לפוליטיקה.

בכל מקרה הספר של ג'ייקובסון הוא כמו רות' רק עם חוש הומור יותר מוצלח, מה שהופך אותו לחביב פלוס אבל לא קריאת חובה.