לאחרונה הסתיים החלק השלישי בקומיקס הכי מוזר ומקורי שאני מכירה, "קזנובה" של מאט פרקשן וגבריאל בה. "קזנובה" הוא סיפורו של קזנובה קווין, סוכן חשאי אינטרגלקטי רב מימדי. תדמיינו את קפטן ג'ק מד"ר הו/ טורצ'ווד נלחם בדובי פנדה, מומיות של מדען מטורף ורבוטים ענקיים ואולי תתקרבו לתיאור קרוב לטירוף שהוא "קזנובה". כל חלק מקזנובה קרוי בשם הלטיני של שבעת החטאים, ועד עכשיו היו לנו את "לוקסוריה"  (גאווה) החלק הראשון שעסק בקזנובה ומלחמתו באחותו התאומה הרשעה וחברותו בארגון החשאי של אביו,  "גולה" (גרגרנות) שבו קזנובה  נפגש עם הנפש התאומה שלו מהעתיד סאסא ליסי ומונע מפיתוח מטוס חדשני של האויב והאחרון "אווריטה" (קנאה) שבו הוא מתאהב באדם שנשלח לרצוח שעתיד להפוך לארכי נבל.  התכנון הוא להשלים כמובן את כל החטאים, אבל הקומיקס מופיע די בצורה ספורדית כך שלא בטוח שהוא יספיק להגיע לחלק השביעי.

"קזנובה" הוא דוגמא לקומיקס שהיוצרים שלו מתפרעים לחלוטין ועושים מה שבא להם בלי להתחשב בכללים הבסיסיים של עלילה רציפה והגיונית ואמנות ברורה. התגובות מ"קזנובה" עוברות מהערצה והתלהבות ל "מי צריך את הדבר הזה לעזעזל" ו"מה קרה הרגע?". התוצאה היא קומיקס פסיכדלי לחלוטין, גם מבחינה עלילתית שמזכיר כתיבה של בורוז או פיליפ קי דיק (אבל עם הרבה חוש הומור שכולל פרודיות של ג'יימס בונד) וגם מבחינה אמנותית  - בה מכניס שילובים צבועניים די בלתי אפשריים כמו ירוק נזלת עם כתום, סגול וחום. הנה הצצה לחוברת הראשונה

http://www.newsarama.com/php/multimedia/album_view.php?gid=2122 וראיון נחמד עם פרקשון שיצא לפני ש"אווריטה" התחיל לצאת . http://www.comicsalliance.com/2011/09/06/casanova-matt-fraction-avaritia/

פרקשן הוא דוגמא לכותב שגם כותב "מיינסטרים" כמו "איירון מן" אבל גם "אינדי" כמו "קזנובה". יש תחושה שהוא כמו השחקנים שמופעים בבלוקבאסטרים כדי לממן את ההופעות שלהם בסרטים דלי תקציב שהם באמת אוהבים. "קזנובה" מייצג בעיני את כל מה שטוב ורע בקומיקס "אינדי" - מצד אחד הוא מעיז יותר, אבל מצד שני הוא עושה את זה על חשבון קומיניקטיביות. המעריצים של "קזנובה" ,כמוני, למדו לקבל אותו כמו שהוא - כלומר מתוך הבנה שלא תמיד אפשר להבין אותו. 

אני חושבת שלנושא של סוריאליזם ופסיכדליה בקומיקס בכלל מגיעה התייחסות רחבה, מכיוון שאלה סגנונות שמנצלים את היכולות של המדיום עד לקצה. בניגוד לסרטים, העין יכולה להתעכב הרבה זמן על הפריים ולכן להנות מכל מיני פרטים ולנסות להבין דברים ולכן אפשר להביא משהו מורכב  או סתום מבחינה חזותית. בניגוד לכתיבה נטו, קומיקס יכול לנצל את העניין של הצגה על מרחב הזמן וליצור כל מיני שילובים על דף אחד מה שבכתיבה ייקח הרבה דפים לתאר.

גבריאל בה הוא אחד האמנים שהכי מזוההים עם הסגנון הזה. הוא עובד הרבה עם אחיו התאום, שנקרא פביו מון (עד היום לא ממש ברור לי איך לאחים תאומים יש שם משפחה שונה - כנראה שזו בחירה מקצועית). ביחד הם יצרו לווריטגו את אחד מהקומיקסים הכי פילוסופיים שאני מכריה - דייטריפר - הנה הסקירה שלו בעברית .

גירסא קצת מרוככת של "קזנובה" היא "umbrella academy " שגם אותה מאייר בה. ניגשתי ל"אקדמי" עם הרבה דעות קדומות, מכיוון שהכותב שלו הוא ג'ררד ווי, הסולן של להקת האימו "מיי כמיכל רומנס". אני אלרגית לאימו, וזה נראה כמו נסיון לרכב על ההצלחה שלו כמוזיקאי מכיוון שאין לו שום נסיון בתחום. נאלצתי לאכול את הכובע שלי, מכיוון ש"אקדמי" היה מעולה. הסתבר שווי מאוד אוהב קומיקס, מכיר את הכללים שלו, והוא כותב מספיק טוב לקחת את הנוסחאות ולעקם אותם בהצלחה . האמנות של בה מהממת כרגיל. "אקדמי" עוסק בקבוצה של סופרהירוז שהיו במקור ילדים "פלא" גאונים, שנאספו יחד בידי מדען גאון שגידל אותם למטרה לא ממש ברורה, כי הוא מת לפני שהספיק להגיד להם מהי.  כעת הם מוצאים את עצמם חיים ללא מטרה, מסוכסכים בינם לבין עצמם. רק מהתיאור אפשר לראות שיש פה התייחסות לאקדמיה של האקס מן, השראה ממשפחת גלאס של סלינג'ר (שהשפיע גם על "משפחת טננבאום" ) ו-ווטשמן. מאוד אהבתי את החלק הראשון "appocalypse suite " וכאן יש המלצה לחלק השני "דאלאס". הייתה איזושהיא תוכנית לעבד את הקומיקס לטלוויזיה אבל היא לא יצאה לפועל, ואני לא יודעת למה לא יצאו לה עוד כרכים, כי היא די הצליחה ואפילו זכתה בפרס אייזנר.

לקומיקס פסיכדלי יש היסטוריה עוד משנות ה- 60 וה- 70, מה שנקרא תור הכסף של הקומיקס. האמנות של הקומיקס הושפעה כמובן מהפופ ארט ואמנות פסיכדלית, שהייתה אז בשיאה. בקונטקסט זה מזכירים הרבה את ה- silver surfer של אייזר או ד"ר סטריינג' של לי ודיקטו, אבל אני באמת לא מומחית בנושא אז מעבר לאזכור אין לי הרבה מה לתרום. למרות שהאמנות היתה די נועזת, מההתרשמות המאוד חלקית שלי העלילה נשארה די נורמלית, ומי שלקח את הנושא של שילוב הפסיכדליקה של העלילה עם הסגנון האמנותי לרמה הבאה הוא גרנט מוריסון.

כבר ציינתי בחצי פה את מוריסון בעבר (בהקשר של "הפלישה הבריטית" של יוצרים בריטים בדי. סי.) אבל באמת שאני שמחה שהנה יש לי הזדמנות כבר להרחיב. אני מראש כבר יכולה להגיד שלא קראתי את כל מה שכתב (בעיקר בתחום הסופרהירוז) אבל מה שכן אהבתי. כמו אלן מור, מוריסון מחזיק בכמה דעות מאוד מאוד מוזרות. הוא רק נראה שפוי יותר, ובכלל יש לו שם של אדם נוח לבריות. הקומיקס שלו שאני מכירה "The filth" הוא קומיקס הזוי לחלוטין, על לוזר בגיל העמידה שמגלה שהוא בעצם סוכן חשאי של ארגון שתפקידו "לנקות את הזוהמה של היקום" (שזה משחק מילים בעצם כי the filth הוא כינוי גנאי למשטרה באנגלית בריטית). אכן יש נקודות דמיון רבות ל"קזנובה" אבל הסגנון ההיפר ריאלסיטי של האמנות וחוש ההומור השחור והפוליטי למדי של מוריסון מבדילים בינו לבין היצירה של פרקשן.  הנה דוגמא לפריים מתןך היצירה שתבינו למה אני מתכוונת .

זה לחלוטין  לא הפתיע אותי לגלות שהמוזיקה האהובה על מוריסון היא מוזיקה פסיכדלית, שההשראה שלו בעיקר מסמים ודייויד לינץ' . מוריסון מצליח להכניס את הסיטואציות הכי הזויות, סוריאליסטיות ופסיכיות בלי לאבד מההגיון הפנימי של היצירה (וזה בניגוד לפרקשן). לא מומלץ לבעלי לב חלש, אבל כל השאר כן. אגב, עוד פרטים פיקנטיים עליו יש בראיון הזה, שמסביר את החיבה לטרנסטווסטים, ודווקא מפרגן לבייל ונולאן. לאחרונה מוריסון אפילו יצא נזכר בתקשורת הישראלית, בגלל היציאה הזו בראיון לפלייבוי על ההומואיות של בטמן.

מוריסון הוא כיום אחד הכותבים היותר מצליחים של די סי, שבנוסף לבטמן כתב את אחד החידושים הכי מוצלים של סופרמן שנקרא "אול סטאר סופרמן" שאני אישית יכולה להמליץ עליו. כפי שציינתי, גם הכתיבה שלו ל"אנימל מן" היתה מקורית - הנה הרחבה קצת על הנושא וגם על בטמן במאמר מענין אך קצת מבולבל . אני גם יכולה להמליץ את WE3  שלו על חיות מעבדה שתוכנתו כרובוטים שבורחות ומנסות לשרוד - סוג של שדרוג של ספרו המופתי של ריצ'רד אדמס (ויש גם סרט אנימציה יפהפה) "כלבי המגיפה". בניגוד להרבה סופרי קומיקס ברמה שלו, עד עכשיו לא ניסו לעבד משהו שהוא  כתב לקולנוע/טלוויזיה, כך שמחוץ לעולם הקומיקס הוא לא ממש מוכר. היכולת שלו להיכנס להקשרים מטה-נרטיביים גורמת לכך שהוא לעיתים רבות נחשב כותב פוסט מורדניסטי, דבר שגם מאפיין כתיבה בסיגנון "משוחרר" יותר ופחות מובנה. יחד עם זאת, הכישרון שלו לא לאבד את הצפון גם כשהעלילה מאוד מסובכת מבדלת אותו מכותבים בריטים אחרים שלעיתים מתקשים בשמירת הסדר, וזה כנראה הסוד להצלחה שלו במעבר לקומיקס "מיינסטרים". אני חושבת שהא כן לעיתים רבות יוצר קומיקס פסיכדלי , אם כי אצלו יש יותר דגש על נרטיב הזוי מאשר אמנות הזויה (הוא עובד הרבה עם האמן פרנק קוויטלי, שדווקא מאופיין בסגנון מאוד "נקי" וברור).  אין ספק שיוצר כמו פרקשן חייב הרבה למוריסון, והוא אף נותן לו את הקרדיט כשצריך. ומסתבר שגם ג'ררד ווי נותן קרדיט למוריסון, בקליפ שמושפע מהעולמות הפרנואידים של מוריסון, שבו מוריסון מגלם ראש ארגון מרושע . השיר בנאלי בעיני, אבל המבט שמוריסון תוקע רגע לפני שהוא מוציא את ווי להורג אכן הופך אותו בעיני לכפיל לקס לות'ור הבא. אולי הוא יחשוב על זה אם הקטע הזה של הכתיבה לא יסתדר לו.. אם אין לכם כוח לשיר תעבירו ל דקה 3:20 לראות למה אני מתכוונת

http://www.youtube.com/watch?v=hTgnDLWeeaM

לפני זמן מה ציינתי את צ'יינה מייויל כאחד הסופרים האוהבים עלי. רצה הגורל והנה מיוויל התחיל לכתוב לדי סי קומיקס, שכמו שאר הקומיקסים שבפוסט הזה די הזוי באופיו. בחידוש לקומיקס מתור הכסף (שנות ה- 60) הוא מספר את סיפורו של אדם די פדלאה שבחיוג טלפון הופך כל פעם לסופרהירו אחר. מיוויל הולך כל הדרך בהמצאת סופרהירוז בלתי סבירים בעליל , כמו "קפטן דיכאון" שגורם לרעים לרצות להתאבד. חוש ההמצאה המדהים שלו גם נמצא בדמויות הרשעים, שמאוד מזכירים לי את האיורים שהוא צייר ל"אנלונדון" שלו. הנה איך זה נראה. אמנם קראתי רק ארבעה גליונות, אבל זה בהחלט לא איכזב.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט חשבתי שלא יהיה לי הרבה להגיד על הנושא, והנה כבר מצאתי ארבעה דוגמאות. אני חושבת שהתקופה האחרונה היא מאוד טובה מבחינת חופש יצירה בקומיקס, מה שנותן סיכוי גם לדברים יותר הזויים ופחות הגיוניים. החופש לתת לדמיון להתפרע הוא החוט המקשר בין כל היוצרים שציינתי, והא מה שהופך את העבודות שלהם למיוחדות ושוות קריאה.