בסביבות מרץ העלתי פוסט על מוזיקה השראת המחאה החברתית. ובכן, מאז עלו כמה קליפים חדשים לאוויר, וחשבתי לעשות פוסט נוסף בעניין.

 קודם כל עלו כל מיני קליפים שהנושא שלהם הוא "העשירים דופקים אותנו". הקליפ הראשון שאני מעלה שעוסק בנושא זה הוא כנראה הכי חמוד מכולם - יש לו בובות של חבובות. ההרכב עצמו הוא של מוזיקאים שיוצרים בסגנון האפרוביט, שחלקם הגדל מעורב בהפקת המחזמר "פלה!" על חייו של מלך האפרוביט פלה קותי.

וכפי ששמתם לב, סידרתי את הבעיה של ההטמעה שעלתה מקודם.

הנה הגרסא הישראלית - שלי אישית מזכירה קצת את ביסטי בויז (הרוח של אדם יאוך מחייך מלמעלה). אהבתי את האזכור של "ישראל היום"

הקליפ הזה הוא לא חדש אבל מבחינת נושא הוא התאים לי. חוץ מזה כל תירוץ להביא את ניק קייב הוא מקובל עלי. עשירים מתעללים בחסרי ישע סטייל פייר פוזליני- אפילו אחד המגיבים של לב לדמיון ל"100 ימים של סדום". (כן ראיתי את הסרט הזה במלואו הודות למרצה לאמנות סאדיסטי במיוחד).

ועכשיו שהסכמנו שעשירים הם בניאדם לא נחמדים, נדבר קצת על המצב הנאחס בכללי. |"לוס כפרוס" מביאים אותה בקליפ הכייפי של הקיץ. הבאסה מעולם לא נראתה צבעונית כל כך. הסגנון קצת מזכיר לי את את World inferno scociety בעברית - אותם הזכרתי גם באותו פוסט על מוזיקת מחאה (מוזיקת המהפכה).

וזה שיר שצפיתי בביצוע החי שלו לא ממזמן והוא קרע לי משהו קטן בלב. האמפטיה לויקי כנפו שמנוסחת בצורה כל כך כנה ולא מתנשאת וההבנה שהמחאה שלה לא שינתה כלום מעציבה כל כך.עמיר לב הוא אמן האנדרסטייטמנט - המחאה שלו היא בין השורות. מפחיד כמה שהשיר הזה למשל רלוונטי - ענני המלחמה מתקבצים לקראת הסתו כבר עכשיו.

הבילויים אמורים לעשות קאמבק אז בכלל צפוייה עלייה במפלס מוזיקת המחאה האיכותית בארץ. ולנושא אחר, אבל שקשור אליו אסוציאטיבית בגלל הסגנון הדומה לבילויים: טום וויטס מראה לצעירים מאיפה הדג משתין עם קליפ חזק אנטי מלחמתי המבוסס סיפורו האמיתי של חייל שחזר מעיראק והתאבד. בהזדמנות אולי ארחיב על ווייטס ולמה הוא בעיני אחד מהאמנים הכי מיוחדים באמריקה. אני נשבעת שיש לו רוח פאנקיסטית יותר מאלף צעירים עם תספורת מוהוק, והאנימיציה בקליפ הזה מהממת.

ובפינת "מחאה חברתית היסטורית" הנה הטריילר ל"עלובי החיים" הסרט נראה מסקרן למדי -ומסתבר שאן הוואווי יכולה לשיר. הקליפ הזה גם קשור באופן עקיף לקומיקס שלי, שייצא בשבועות הקורבים - חזרתי לעבוד עליו במרץ.

לסיכום הנה שיר שהוא בעיני שיר מחאה מיוחד מאוד, שיר שהוא לא נגד מישהו או משהו אלא מעין קריאת תיגר קיומית נגד העולם. זה מדהים כל פעם מחדש כיצד אנתוני מצליח לשבור את חומות הציניות שלי ולגרום לי כל פעם להשתנק. חשבתי שאני מוכנה הפעם מראש, שהשטיקים הרגילים שלו לא יעבדו עלי - שוב בלדה, שוב מיתרים -שמענו את הכל מקודם. ועדיין זה משפיע עלי - אולי בגלל הקליפ היפהפה עם השחקנים שמשחקים ב"חייה ומותה של מרינה אברמוביץ' היצירה שלמענו קטע זה הולחן (בינהם ווילם דפו המוכשר), אולי בגלל שאנטוני הוא גאון ומצליח להביע משהו אוניברסלי - הרצון שישמעו אותך, שתהיה מישהו שמחשיבים אותו.לא להיות קורבן אלא להיות אדון לגורלך. האם הוא לא גילה את המניע הפנימי מאחורי כל שירת המחאה? ביקורת שקראתי על האלבום הזה טענה שהמוזיקה של אנתוני יכולה לרפא את הצלקות "הפיזיות, הנפשיות והרוחניות" של המאזינים. גם אם זה לא נכון, הייתי רוצה להאמין שכן.