בגלל שלמדתי באונ' הפתוחה בלימודים משולבים עם גרפיקה, עברתי את השנים 2002-2011 בלימודים באופן פחות או יותר רציף. גם אחרי שסיימתי את התואר, עשיתי קורס במידענות, כך שעד לשנה שעברה עדיין החזקתי כרטיס סטודנט בארנק. והנה בפעם הראשונה בעשור ששבוע פתיחת הלימודים לא קשור אלי כלל - לא התיכוניים (שאותם סיימתי ממזמן) ולא האקדמיים. זו תחושה קצת מוזרה שמשהו שהעסיק אותי והגדיר אותי כמעט כמו מקצוע כבר לא רלוונטי. במקום זאת אני יכולה להגיד שאני בוגרת מצטיינת, בעלת תעודה. זה נכון שעבור רוב האנשים לימודים זה משהו שנמשך מקסימום 5 שנים (כולל הגשת עבודות סמינריוניות) ואצלי זה נמרח מעל ומעבר כך שאני לא ממש דוגמא מייצגת, אבל אולי גם אחרים מרגישים ככה כשהם מסיימים את התואר. אני רוצה לעשות תואר שני אבל קודם כל אני רוצה לחסוך לזה כסף וגם קצת לנוח. אומרים לי שבגילי "המתקדם" של תחילת שנות השלושים אני לא יכולה להמתין יותר מדי זמן אם אני רוצה קריירה אקדמאית- יש לי חברים שכבר בתחילת הדוקטורט. אני לא בטוחה שאני רוצה קריירה אקדמאית, אבל אני כן רוצה להמשיך את הלימודים כי אני רוצה להרחיב את הידע שלי בתחום שלמדתי ואולי גם לעשות קצת מחקר.

אז אני מביטה בתערובת  מוזרה של קנאה והקלה בצעירים שממלאים את "קרביץ" ושאר חנויות כלי הכתיבה.קנאה כי אני יודעת שבסך הכל ללמוד באוניברסיטה זה די כיף, והקלה כי בכל זאת מדובר בעבודה קשה וגם שהיא מקשה על מציאת עבודה נורמלית במשרה מלאה.הנה, תם עידן.    

ובשביל ההגיגים היחסית אישיים פתחתי קטגוריה חדשה. מזל טוב לבלוג.