לא ממזמן קראתי סקירה של אריאנה מלמד על נשים שכותבות מדע בדיוני. הרגשתי שיש הרבה מה להרחיב בנושא והנה סוף סוף מזדמן לי לכתוב משהו בנושא. 

אז קודם כל רציתי קצת להתייחס למה שמלמד כתבה. למרות שפרנקנשטיין הוא ספר פורץ דרך וחשוב, לדעתי הוא (לפחות בתיאוריה) די מוכר לקורא הישראלי. אני אומרת בתיאוריה, כי האמת היא שהעיבודים של הספר הרבה יותר מוכרים מהספר עצמו. היא יכלה קצת להרחיב על כמה יוצאת דופן הייתה מרי שלי . הנה סקירה מוצלחת יותר:

התקטננות נוספת שיש לי עם המאמר הוא שהיא לא הרחיבה מספיק לגבי אוקטביה באטלר, סופרת מדהימה שכמעט ולא תורגמה לעברית. בעוד שמרגרט אטווד ואורסולה לה גווין די מקבלות את הכבוד המגיע להן מההוצאות הישראליות (וקראתי עליהם די הרבה סקירות וראיונות בעיתונים ישראליים). בטלר יוצאת דופן משום שהיא אישה לסבית שחורה, אבל גם בגלל שהיא לוקחת את הרעיון של תרבות חייזרית לקיצוניות שמעטים הגיעו אליה. אחד הדברים שמתסכלים אותי כקוראת מד"ב היא שחייזרים לעיתים קרובות אינם באמת חייזרים. הנושא הזה נדון די בהרחבה בגליון האחרון של הקומיקס Saucer County - על כך שחייזרים בתרבות פופלרית לעיתים קרובות משקפים רעיונות ותכונות אנושיות.וגם אם החייזרים אינם מאונשים, הם בדרך כלל מבוססים על חיות טורפות ארציות. בסרטים וכמעט כל תוכניות הטלוויזיה, אין כמעט דימוי של חייזר שהוא ייחודי ואינו דומה כלל למשהו שקיים על כדור הארץ. הרי כל מטרת המדע הבידיוני היא שהכל אפשרי, ועל ידי כך ניתן לחקור רעיונות חדשים. מה הטעם לחקור אינטראקציה אנושית מול ייצור שהוא פחות או יותר אנושי, או שהוא עכביש/קרפדה/דוב ענק? בצעירותי הספרים שהצליחו באמת לאתגר את החשיבה שלי בנושא היו "נמסיס" של אזימוב (ספולרים כאן) שמדבר על צורת חיים שהיא עולם בפני עצמו ו"עולם הבאר"  של ג'ק ל. צ'וקר שבודק מה קורה כאשר קבוצה של אנשים מטיילים בעולם שהופך אותם בצורה שרירותית למדי לכל מיני צורות חיים חייזריות. אם נחזור לנושא של אוקטביה בטלר, אז בסדרה שלא תורגמה לעברית עדיין Lilith's Brood היא למשל הצליחה להמציא גזע של חייזרים שנקראים האונקלי ששונה לחלוטין מכל דבר שאנו מכירים, שמתקיימים בסימביוזה עם בני האדם. לאונקלי שלושה מגדרים - זכר, נקבה ו - ooloi. הם חיים במשפחות בנות חמישה פרטים - אחד מכל מגדר חייזרי, ושניים מכל מגדר אנושי. הספרים שלה מאתגרים תפיסות על מה זה משפחה, מגדר ומה זה אנושי בכלל כאשר למשפחות נולדות ילדים שהינם חצי חייזרים וחצי אונקלי. לא פלא שאורסון סקוט קארד טוען שהיא השפעה חשובה עליו, שאותה ניתן לראות כאשר הוא המציא גזע של חייזרים שגם הוא מתנהל לפי כללים ביולוגיים שונים לגמרי מאלו שקיימים על כדור הארץ.

כפי שאמרתי, המאמר חביב, אך לדעתי ניתן להרחיב בנושא של נשים במד"ב. בניגוד לפנטזיה, שם לנשים יש נוכחות חזקה, במד"ב המצב קצת מורכב יותר. אמנם יש כיום יותר נשים שכותבות מד"ב מפעם (ובטח שהן לא צריכות להסתתר תחת כינויים גבריים) אך עדיין נשמר יחס של בערך שליש לעומת שני שליש מול הגברים, וישנן מעט כותבות בולטות חדשות - לה גווין ואטווד הן נשים בנות 75+. בגלל הסטיגמה, מרגרט אטווד אפילו טוענת שהיא לא כותבת מדע בדיוני אלא "ספרות ספקולטיבית", כשלדעתי ההבדל בין "מדע בדיוני" ל"ספרות ספקולטיבית" הוא בערך כמו ההבדל בין "שמן" ל"מאותגר רוחבית", אבל אם להטוטנות סמנטית עושה לה את זה, מי אני שאתווכח. העובדה שאטווד מסרבת למכור את עצמה כ"סופרת מד"ב" מתוך תפישה מוטעת שמדע בדיוני הוא ז'אנר בעל איכויות ספרותיות נחותות, וכמו כן הרתיעה של נשים להתעסק עם נושאים מדעיים "הארדקור" (שנובעת בכלל מהיחסים של החברה למגדר ולמדעים המדויקים) מרחיקה נשים מכתיבת מד"ב.

אחת הסופרות שהכי אהבתי בנועורי הייתה ג'ואן וינג' , בזכות שני ספרים שלה "מלכת השלג" ו"כפת החתול". שני הספרים האלה הם חלקים ראשונים בשני טרילוגיות נפרדות, שלעניות דעתי ההמשכים לא ממש מתקרבים לרמה של הספרים הפותחים אותם. הם גם הספרים היחידם שלה שתורגמו לעברית. "כפת החתול" הוא אחד מספרי הסייברפאנק האהובים עלי, עם גיבור בלתי נשכח שמשלב את הקוליות של הולדן קולפילד עם סיפור ילדות עשוק של אוליבר טוויסט (שלא לדבר שהוא טלפת חצי חייזר). "מלכת השלג" משתמש באגדת הילדים לבניית סיפור סאגה בעולם חייזרי שיש בו כפילים מהונדסים גנטית וסוג של מיסטיקה טכנולוגית סטייל "חולית". לצערי (ושל קהילת המד"ב) ווינג סובלת כבר עשור מבעיות בריאות קשות, ולכן נעלמה מהשטח. הרחבה קצת על הכתיבה של  ג'ואן נמצאת כאן. חוץ מזה, שכחתי לציין שבעלה הראשון היה ורנור וינג', סופר מד"ב מוערך בפני עצמו (שאני מודה שמעולם לא קראתי אותו).

"גילטי פלז'ר" מימי ילדותי הינה הסופרת אנדרה נורטון, שכפי ששמה מרמז,  החלה את הקריירה שלה תחת שם עט גברי. נורטון כתבה משנות ה- 40 עד ל - 90, וזכתה לראות את פריחתו של הז'אנר ועלייה בפרופיל הכותבות. היא הייתה סופרת פורייה ביותר שמתוך מעל מ- 100 ספרים רק שנים תורגמו לעברית - מסדרת עולם המכשפות.  היא כותבת ספרות הרפתקאות מהסוג שמזוהה כ"גברי" יחסית, בצורה שהיום טיפה קלישאתית אבל בצורה מהנה ביותר. היא נחשבת סופרת משפיעה ביותר שניתן לזהות את הסגנון שלה אצל סופרות מוכרות יותר כמו אן מק'קפרי . היא בעיני סופרת שהקדימה את זמנה בעיסוק בדמות שבעלות זהות אתנית מובחנת עוד בשנות ה- 50 לפני עידן הפוליטיקלי קורקט- כמו the beast master שגיבורו אינדיאני משבט הנאבחו בשם הוסטין סטורם - שמתמודדות עם גזענות ודחיקה לשוליים , וגם בגיבורות שלכאורה חלשות אך לומדות לתעל את הכוח שלהן ולהתגבר על מכשולים וסכנות, כמו ב- Forerunner foray.  לגבי הספר הראשון, שהוא החלק הראשון בסדרה, די התאכזבתי מההמשך ולא המשכתי אותה.. (ואני בהזמנות זו צריכה להודות לאימי שהורישה לי את הספר הזה מספריית ילדותה שלה. כיף שיש לך אמא עם טעם דומה בספרים).

הנציגה הלא אמריקאית בסקירה זו היא תנית' (או תנית כפי שמשום מה שמה מתורגם) לי הבריטית. כבר יצאה במהדורה מאוחדת (שיש לי אותה) של ספרה המוכר ביותר וההמשך שלו "אל תנעץ שינך בשמש" ו"Sapphire Wine שנקרא Biting the Sun . תנית לי עוסקת בספר זה (וגם בספרה silver metal lover ) בדמויות החיות בחברת שפע, שהינה בעלת חוקים חברתיים סמוים נוקשים. הגיבורות שלה הינן נערות פקאצות די טיפוסיות,

שיטחיות להחריד ומשועממות מעצמן ומעודף האפשרויות המסחרר שעומד לרשותן. אך רגע של חציית טאבואים חברתיים, שנעשה בהיסח הדעת או מתוך בדיקת גבולות רגעית, הופך את הגיבורות שלה למורדות בעל כורחן. בניגוד להרבה סיפורים עם עלילה דומה, הגיבורות של לי אינן מאתגרות את הכללים החברתיים מתוך מודעות פוליטית או משנה אידאולוגית סדורה- הן עושות זאת מתוך אינסטינקט, חצי בכוונה חצי בטעות. הן אינן מודעות לדיכוי הסמוי שהן חיות בו,עד הרגע שבו הן מנודות (להפתעתן כי לכאורה בחברה בה הן חיות הכל מותר והכל קביל) , והן נאלצות לעבור תהליך התפכחות כואב. במובן הזה לי מציירת תהליך קצת יתר אמין מסיפור ה"גיבור שחוסנו המוסרי הפנימי מאפשר לו לאתגר את חברתו הקלוקלת". הדמוית שלה אינן גיבורות במובן הטיפוסי - הן חלשות אופי לעיתים קרובות, מושפעות מלחץ חברתי ומבולבלות למדי. הן תוצרים מובהקים של החברה שלהן, שמקדשת את האופנתי והמבדר על חשבון ערכים בסיסיים יותר (וכן, יש פה ביקורת שרק ונהיית רלוונטית יותר ויותר מאז שהספרים שלה יצאו לאור בשנות ה- 70 וה- 80). בעוד של "אל תנעץ" הוא ספר שמתמקד יותר בתהליך צמיחתה האישית של גיבורתו (רוב הזמן. ניתן להחליף מין בעולם בו היא חיה) שמזכיר גירסא עדכנית ל"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. הספר השני הוא סיפור רומנטי למדי על צעירה שמתאהבת ברובוט, שיש לו המשך שעוד לא קראתי.

לעומת הספרים בעלי הנימה היחסית קלילה (אם כי אין זאת אומרת שאינם רציניים מבחינה נושאית) לעי"ל, לי גם כותבת סיפורי אימה/מתח פסיכולוגי, שבנתיים יצא לי לקרוא רק אחד מהם Eva Fairdeath שהינו אחד הספרים המוזרים והקריפיים שיצא לי לקרוא, אבל איכשהו בצורה טובה. בעולם פוסטאפוקליפטי, צעירה לבקנית יוצרת סוג של משפחה אלטרניטיבית יחד עם שני גברים לבקנים כמוה. הספר קודר ועוסק בעולם גוסס, שהאנשים בו מנסים לשרוד וחיים בצורה הבסיסת ביותר. אחד הגברים מזכיר מאוד את רונאלד של סטיבן קינג - אקדוחן קשוח שהמוות רודף אחריו. השני רגיש יותר - מוזיקאי. אווה נקרעת בשל המשיכה הבו זמנית שמתרקמת לה - עלילה צפויה  למדי, אך לי משחקת עם הקונוונציה הזו בטוויסט לא צפוי.

רק לאחרונה התוודעתי לכתיבה המד"ב של לויס מק'מאסטר בוז'ולד. היא יותר מוכרת בזכות ספרות הפנטזיה שלה, אך מסתבר שיש לה צד נוסף. כהרגלתי התחלתי את סדרת וור שלה דווקא מהסוף (ועל ידי כך ספיילרתי לעצמי מלא דברים, לא נורא), ולפחות לבנתיים היא הפתעה נעימה. לויס (זאת הגרסא הקצרה ביותר לשם אז נלך עליה) משלבת אלמנטים שונים של ז'אנרים - הרפתקאות, ריגול, קומדיה רומנטית לכדי מארג מהנה. העולם שלה נוגע בשאלות של למלחמת תרבויות, יחס ללאומנות, פמניזם (למשל באחד העולמות הנשים השיגו שיווין זכויות והן גנרליות, פרופסוריות וכל מני דברים חשובים, ובניגוד לעולם שלנו לא מדובר בעלה תאנה סימבולי פה ושם),וזהות (כאשר למשל נשאלת השאלה האם שיבוט של אדם נחשב בתור אח שלו או שהוא אדם לא קשור כלל). לפחות לגבי הספר שאני קוראת, ניתן לטעון שהוא בסגנון נשי למדי בכך שהיא לא מתמקדת כל כך בארועים אלא יותר ביחסים בין אנשים, ויש לה גם חוש הומור עדין שקצת צוחק על הדמוית שלה והיא לא חוששת להציג אותן באור מגוחך. הנה הביקורת של הספר הראשון בסדרה "רסיסים של כבוד".

ובהקשר הזה של כתיבה נשית הגעתי לסופרת האחרונה ובמידה מסוימת כמעט הכי חביבה עלי מכל הרשימה הזו - קוני וויליס. הכתיבה של וויליס דומה לזו של לויס אך לדעתי אפילו מוצלחת יותר - מצחיקה יותר בספרים ה"קלילים" ומעוררת מחשבה בספרים ה"כבדים". היא סופרת אהובה ביותר (שכבר 5 מספריה תורגמו לעברית)  שהייתי ממליצה אותה גם למי שלא אוהב מד"ב כי הוא מתמקד יותר באנשים והיסטוריה ופחות בטכנולוגיה.  ניתן לחלק את ספריה ל 2 חטיבות- האחת הם ספרים העומדים בפני עצמם, כמו "המשכוכית"  ולספרים שקשורים למעבדת אוקספורד למחקר היסטורי של נוסעים בזמן - "ספר יום הדין" "מלבד הכלב" ועוד. אני אישית מעדיפה את הספרים מהחטיבה השניה, אבל זה עניין של טעם. הבעיה היחידה היא שבחלוף הזמן הייתה קצת ירידה של איכות (ממש לא אהבתי את "מעבר", ספר שבאופן לא מוצלח ניסה להיות רוחני) אבל עדיין שווה בדרך כלל לקרוא את הספרים הבעייתים כי ספר בינוני של קוני וויליס שווה לספר טוב של סופר אחר.  

כמובן שישנן עוד סופרות אך מפאת קוצר זמן ומקום נאלץ לוותר על האיזכורים שלהן. בכל מקרה הרשימה הזאת היא מקום טוב להתחיל ממנו למי שרוצה לקרוא מד"ב משובח שנכתב על ידי נשים.